פרוייקט חיפוש הגנים שלי נקטע השבוע באיבו, כאשר אלוהי הגשם
וסופות החול קלקלו לי את התכניות.

במקום לצאת בצעד תימני עליז לתור אחר גני ילדים בתקווה למצוא
את הגן היחיד והמיוחד שיהיה טוב מספיק עבור הנסיך שלי (ואמו
הביקורתית קמעה), ישבתי לי בבית וכעסתי על מי שהחליט להמטיר
עלינו גשם משמים דווקא היום.

בעודי יושבת לי מול המחשב בבוקרו של יום חמישי סוער וסגרירי
ומקללת את הגשם, את מנהל הגן, את מזג האויר, ובקיצור את כל מה
שמונע ממני להוציא לפועל את תכניתי הזדונית ליום נפלא זה, נדד
מבטי שמאלה לכיוון המרפסת והגשם המטיח בחוזקה ברצפת הקרמיקה
שמחוץ לדלתות הזכוכית. אך לתדהמתי כי רבה, את הרצפה לא ראיתי
ובמקומה נגלה לעיני מחזה נדיר: אקווריום אימתני ובו מים דלוחים
שוצפים וגועשים מחוץ לדלתות ההזזה!!

בריצה קלה צלחתי את פינת העבודה ואת הסלון רק כדי לגלות
שנחשולי מים מאיימים להשמיד את השטיחים וריהוט העץ שבסלון.
מבצע צליחת המרפסת החל.

תוך דקותיים ליקטתי את כל מה שנראה כמו סמרטוט או מגבת שיכולתי
למצוא בקרבת מקום והצמדתי אותם למסילות הדלת. גלגלתי את
השטיחים והזזתי את שולחנות העץ למקום בטוח.  הסלון שלי ספוג
מים ומאיים להתכלות, חתולים פרסיים מדדים בשלוליות ברחבי הבית,
נוטפי מי גשם-שלאחר-סופת-חול ולא מבינים כיצד הבית היבש הפך
לים סוף בן רגע, ואני עומדת מוכת תדהמה ומנסה לחשוב איך לעזאזל
אני הולכת לרוקן את כלי הקיבול שהיה פעם המרפסת שלי מבריכת מי
הגשם השוצפת בו. לרגע אפילו חשבתי לעצמי שזה יכול היה להיות
יפה לו היו שוחים שם כמה דגי זהב, אולי איזה דולפין. אחרי הכל,
תמיד חלמתי על מקום חניה צמוד לגונדולה.

מחשבה מהירה העלתה כי כל נסיון לפתוח את הדלת יסתיים בחרטה
עמוקה על כך שלא ביטחתי את תכולת הדירה כנגד שטפונות (לרגע אף
נזכרתי במשפט הגאוני שהטחתי בסוכן הביטוח שלי כאשר הציע את
החלק הזה בפוליסה: "שטפונות?? תגיד לי אתה נפלת על הראש?? אני
גרה בקומה רביעית!!"), ואף הספקתי לדמיין בעיני רוחי את התמונה
המדהימה של נחשולי מים גועשים מכסים את הסלון שלי עד כלות
והופכים אותו לאטלנטיס של המאה העשרים ואחת. כאמור, ויתרתי על
הרעיון של לפתוח את הדלת. מבט זריז מבעד לחלון גילה לי כי פתח
הניקוז סתום לחלוטין על ידי עלים, בוץ ועוד מיני רמצים וג'יפות
שהצטברו להם בסופה. הפתרון היחיד הנראה לעין, וצריך לפעול מהר,
לצאת אל האקווריום דרך החלון. בצר לי, חיפשתי את השנורקלים
שקניתי בלייק טאהו לפני שנתיים, אבל לא מצאתי.

בזריזות האופיינית לי פשטתי את הבגדים, חיטטתי במגירה עד
שמצאתי זוג מכנסיים קצרים והלכתי לארון לחפש את כפכפי האצבע
הקיציים שלי. העמדתי כסא בצמוד לחלון, טיפסתי, פתחתי את החלון
אל הגשם השוטף וגל אדיר של קור ומים העביר בי צמרמורת.
באמצעות מגב הצלחתי לגרור כסא שצף לו במרפסת בקרבה לחלון,
רועדת מקור יצאתי מהחלון, נעמדתי על הכסא, מלמלתי "על החיים
ועל המוות", סיננתי כמה קללות עסיסיות וברגליים רועדות
(ושעירות), מכנסיים קצרים ופליפ-פלופס, צללתי אל המים
העמוקים.

איפה משה רבנו כשצריך אותו? למה אני לא יכולה לצלוח את המרפסת
בחרבה? ניסיתי להכות עם המגב על שולחן הפלסטיק שבחוץ אבל במקום
שהמים יבשו בשניה ואני אעמוד לי על פסגת האולימפוס המגב נפל
ושברתי ציפורן.

הדבר הראשון שנפלט מפי היתה צעקה. המים האלה קרים לעזאזל!!
אמנם זו ישראל ולא ניו יורק, אבל הרוחות העזות ואקוורים מלא מי
גשמים חוליים זה לא בדיוק המקום הכי נעים לצאת בו לשחיה יומית.
במבט מהיר למטה גיליתי שכפות רגלי הקפואות צימחו סנפירים.

טובלת במים עד הברכיים הכנסתי יד לבריכה כאשר בידי השניה שקית
ניילון והרמתי חופן עלים קפואים מפתח הניקוז. מערבולת דקיקה של
מים החלה להתנקז אל מחוץ לבריכה ותוך כעשרים דקות של חילוץ
עלים וזרדים מפתח הניקוז נותרה מרפסתי ריקה ממים ומלאת בוץ,
בעוד אני עומדת במכנס קצר עם פרווה שלא תבייש דוב קוטב ממוצע,
בכפכפי אצבע, מקללת וקופאת מקור.

לפתע פתאום, התגלגל לו רעם ברחבי השמים האפורים ומטח עז של מים
קרים החל ליפול על ראשי. בשלב זה התחלתי לריב עם הגשם, לקלל
בקול רם, לנסות להתחנן על נפשי ולבקש ממנו בכל לשון של בקשה
שיפסיק!!! קר לי!!!

ספוגת מים ורועדת טיפסתי לי בחזרה על הכסא, בחזרה לאדן החלון,
והתמוטטתי לי על הרצפה בתוך שלולית של מים שהיתה פעם החתול
שלי. ולמה להכנס חזרה מהחלון אתם שואלים, לאחר שהמים כבר
התנקזו?

כי מכל ההתרגשות שכחתי לפתוח את תריס הגלילה לפני שיצאתי...

עכשיו אני הולכת להתקשר לסוכן הביטוח, להתנצל ולהתחנן שיסכים
להוסיף ביטוח שטפונות לפוליסה שלי, למרות שאני גרה בקומה
רביעית... על דלקת הריאות אספר לכם בשבוע הבא.