עם הגעתנו ארצה בספטמבר, נטולת דעות קדומות וניסיון, כיתתי
רגליי והלכתי לחפש גן ילדים עבור הנסיך הקטן, אז בן שנתיים
וחצי.

לא התעצלתי, ושמתי פעמיי למשרדי העירייה, שם התקבלתי בסבר פנים
יפות וקיבלתי רשימה של גני איגוד הגנים הפרטיים בעירנו היפה.
פרסמתי מודעות בפורומים באינטרנט, שאלתי חברות וחברים, שכנות
ושכנים, אחים, דודים, בני דודים וסתם עוברי אורח, הרמתי
אינספור טלפונים, שאלתי עשרות קושיות, שוחחתי עם גננות,
מנהלות, מטפלות, אמהות, אבות וילדים, ארבתי להורים בשעות הסיום
מחוץ לגן וערכתי להם תחקירים בטחוניים, כבר אמרתי שלא התעצלתי?
אחרי הכל, מה יותר חשוב מהמסגרת החינוכית שבה ישתלב נסיכי הקטן
מחמל נפשי, שאמא אוהבת יותר מכל דבר בעולם?

הגן הראשון שהלכתי לראות, גן דו-לשוני עטור שבחים והמלצות, עשה
לי חשק לעלות על מטוס חזרה. הגן השני שראיתי עשה לי כזאת בחילה
שלא יצאתי מזה שבוע. בגן השלישי שלושה ילדים היו עסוקים בלכסח
ילד אחר בעוד הגננת שתתה קפה בחצר. בגן הרביעי שתי ילדות אכלו
חיפושיות מארגז החול. בגן החמישי אחת המטפלות הרימה לילד את
המכנסיים אחרי ביקור כבד בשירותים מבלי לנגב אותו. הגן השישי
היה גן דובר אנגלית שלא שמעתי בו מילה אנגלית במשך ארבעים
דקות. בגן השביעי הייתה מרפסת כביסה ממוצעת בתור חצר. בגן
השמיני קבוצת ילדים השתעשעה עם כפתורי תנור האפייה שהיה מחובר
לחשמל ולגז. בגן התשיעי לקח לגננת דקות ארוכות להבחין שאחד
הילדים פתח את השער ויצא החוצה לבדו אל הרחוב. בגן העשירי היו
ארבעים ילדים וארבעה אנשי צוות. בגן האחד עשר אוסרים חיתולים,
מוצצים, סנדלים, שיער ארוך לא אסוף, וסוודרים עם רוכסנים. טוב,
תקראו לי בררנית. בכל זאת, הרי מדובר באוצרי היקר מכל.

לאחר שיטוטים של שבועות ספורים וביקורים מתוכננים יותר או פחות
בכמה עשרות גני ילדים, מצאתי את שחשקה נפשי, את הגן המיוחל.
אין ספק - בהשוואה לגן המושלם שלנו באמריקה שום דבר לא מספיק
טוב, אבל אחרי מספר שבועות בארץ הבנתי שהשאיפה לשלמות היא רק
מושג ספרותי שאף אחד לא ממש מתייחס אליו ברצינות, ושמה לעשות,
צריך להתפשר.
ובכל זאת - הגננת מקסימה, החצר גדולה, יש הרבה פעילויות העשרה,
הגן נקי, האוכל טרי ומבושל במקום, יחס הילדים לאנשי צוות סביר,
והחשוב מהכל - הילדים נראים שמחים ומאושרים. מלאת חששות ופחדים
שילמתי את דמי ההרשמה, מילאתי את הטפסים, ושלחתי את הנסיך אל
הבלתי נמנע - גן ישראלי.

חמישה חודשים חלפו עברו להם ולמעט מספר התקלויות קלות (למה אני
צריכה לשלם חודש מלא על אוגוסט, שיש בו חמישה ימי לימודים? אני
באמת צריכה לבקש שתשטפו לילד את הידיים בסבון? רק אותי זה קצת
מלחיץ שהילד חוזר הביתה עם נתזי אקונומיקה על הבגדים? רק אני
המוזרה שדורשת שישלחו הביתה ילדים עם פטריות על העור??? מטהר
המים בגן הוא רק לקישוט??? "ככה זה בישראל", זאת לא תשובה
לכינים!!!) לא נרשמו תקלות רציניות.

אמנם הגננת קצת מאוימת מהסיפורים על הגננת המדהימה שלנו
באמריקה. אמנם כל אנשי הצוות כבר יודעים שלאמא של הנסיך יש
תמיד הצעות ודרישות (כל עוד הם אוהבים את הילד, לא אכפת לי שהם
שונאים אותי). אמנם הילד שלי הוא היחיד ששוטפים לו את הידיים
בסבון גם לפני וגם אחרי האוכל, ומחליפים לו בגדים גם אם הם לא
מלוכלכים. אמנם רק לילד שלי מחליפים את המצעים כל שבוע במקום
כל שבועיים... אבל בסך הכל, הוא (ואני) די מרוצים.

אבל לאחרונה גיליתי מה היא המשמעות האמיתית של גן ישראלי.
עם רעיון הקבוצה הרב-גילאית אני כבר חיה בשלום, עם חמישה עשר
ילדים בקבוצה כבר השלמתי, ואפילו על שעת הסגירה המוזרה כבר
התגברתי (ארבע וחמישים), על אף שעם העובדה שהגננת נמצאת בגן רק
עד 12:30 אני מסרבת להשלים, ואתמול נאלצתי להשמיע באוזני הגוזל
שלי את המשפט האלמותי שהתחמקתי ממנו כל חיי: "אם מרביצים לך -
תחזיר!", השבוע נכנסתי לי לגן בשעת הצהריים ולמורת רוחי ספרתי
שם יותר מעשרים ילדים!!!
איך לא שמתי לב שלפתע צצו להם ילדים חדשים, קטנים יותר
ומעצבנים יותר מהאחרים (בל נאמר חוטפים יותר ומרביצים יותר
מהאחרים), שעברו מקבוצת הקטנים והסתננו להם בלי אף מילה? נשמתי
עמוקות, ואמרתי לעצמי, הילד שמח, מה זה כבר עוד חמישה ילדים
לעומת האושר של בני? שתקתי והלכתי הביתה.

והיום, צהרי יום שישי, בבואי לאסוף את האוצר הקטן מהגן, אני
מקבלת לידיי מכתב מודפס באותיות קידוש לבנה שפשוט, איך לומר,
הוציא אותי מהכלים.

הורים יקרים, נכתב במכתב, הרינו להודיעכם על נהלי ההרשמה לגן
לשנה הבאה (עד כאן טוב ויפה, לא? קצת מוקדם, אפעס, אבל מי אני
שאתווכח).

הגננות והצוותים המובילים ימשיכו גם בשנה הבאה (מצוין). הגן
ימשיך לכלול שתי קבוצות (טוב, נו). רשימת ההמתנה ארוכה, ואנו
ממליצים להירשם בהקדם על מנת להבטיח את מקומו של ילדכם בגן
(אוקיי...)

אבקשכם לסיים את ההרשמה ולשלם את דמי ההרשמה בסך אלף שקלים
(מה??? ממההההההה??? כמהההההה??? תגידו לי, התחלקתם על
השכל???) עד יום שלישי הקרוב (מממממהההה??? טוב, עכשיו אני כבר
ממש עצבנית, אולי תתנו לי קצת יותר מיומיים להמציא אלף שקל?).
לאחר תאריך זה לא נוכל לשמור לילדכם מקום בגן (לא הגזמתם בכלל
עכשיו, לאור מה שקראתי לא בטוח שאני רוצה שלילדי יהיה מקום בגן
הזה. בשלב זה עברה בראשי סדרת קללות עסיסיות).

והמכתב ממשיך. כאילו לא קראנו די והותר, אז יש עוד.

קבוצת הגדולים תכלול 30 ילדים (רגע רגע רגע מה קורה פה, מתחת
לאף שלי 15 ילדים הכפילו את עצמם ואף אחד לא טרח ליידע אותי?).
במידת הצורך חדר הג'ימבורי יפונה ויוסב לחדר שינה (אוקיי,
עכשיו הסברתם לי במכתב מנוסח יפה למה אני לא רוצה לרשום את הבן
שלי לגן המעפן הזה).

ואם לא די בכך, ממשיך המכתב, הרי שעבור כל התענוגות המפוקפקים
המוזכרים מעלה, שכר הלימוד בגן יעלה "עלייה מדדית"...

בשלב זה הפסקתי לקרוא, נתתי בגננת ובמנהל מבטים צולבי אש,
אחזתי בחוזקה בידו של הנסיך והתעופפתי משם, תרתי משמע.

ביום ראשון אני הולכת לחפש גנים חדשים... אחלו לי בהצלחה.