השבוע חטפתי איזה וירוס, כבר שלושה ימים שאני לא מרגישה טוב.
ביום רביעי אחרי הצהריים לקחתי את הילד ונכנסנו למיטה. שלוש
דקות אחרי שהוא ואני נרדמנו, הטלפון מצלצל. אמא שלי, שדיברה
איתי חצי שעה קודם, שוב מתקשרת לשאול מה נשמע... הילד כמובן
התעורר, והכריז I wanna wake up. חסל סדר שנת הצהריים.
"מה את רוצה?" אני שואלת אותה, עצבנית וחסרת סבלנות.
"לשאול מה קורה, איך את מרגישה."
"אבל שאלת את זה לפני חצי שעה, מלבד זה שהלכנו לישון ועכשיו
הערת אותנו, שום דבר לא השתנה", עניתי.
בניסיון להרגיע אותי, היא שלחה את אחי הקטן לקחת את הילד לשחק
קצת למטה בגינה.

בשמונה בערב, באמצע שיחת טלפון עם אבא שלי, נשמעת דפיקה על
הדלת. מצפה למצוא את אחי הקטן בדלת, שוודאי שכח את המפתח שלו
ובא להחזיר את הקטן הביתה. אני פותחת את הדלת ומולי עומדת אישה
נמוכת קומה, עם שיער בלונדיני מזויף ושורשים שחורים, שמנמנה,
בשנות החמישים לחייה.
"אתם השכנים שבאו מחו"ל עכשיו?"
"כן...." אני עונה בהיסוס, מבולבלת, "מי את?"
"אני השכנה מהבניין ליד."
אני מזמינה אותה להיכנס, אבל היא עוד עומדת בדלת. אני מסבירה
שכדאי שתיכנס, כי החתולה תברח. היא ממשיכה לעמוד בדלת. אני כבר
מתחילה להראות סימני עצבנות. נזכרת שהשארתי את אבא שלי על הקו,
אבל פוחדת לזוז מהדלת שמא פנדה שוב תעשה לי איזה תרגיל
היעלמות.
אני מסתכלת בה במבט שואל.
"יש לך מייבש כביסה", היא קובעת נחרצות.
"כן..." אני אומרת בחוסר סבלנות.
"תשמעי, שאלתי את כל השכנים, חיפשתי בכל הבניין עד שמצאתי למי
זה שייך."
"מה הבעיה?" אני שואלת.
"תראי, הרעש של מייבש הכביסה, הוא בלתי נסבל פשוט. אני לא
יכולה לישון ככה."
אני שותקת, מרימה גבה, מנסה לעכל מה קורה כאן בדיוק. השכנה
מהבניין שלידי באה להתלונן על רעש של מייבש כביסה... אני מחפשת
את המצלמה הנסתרת. הקול המצפצף קורע אותי מהרהוריי.
"הבגדים מסתובבים בפנים, בום בום, וזה פשוט בלתי נסבל, הרעש.
זה מאוד מפריע, תביני."
"את גרה בבניין ליד, ואת שומעת את מייבש הכביסה שלי?" אני
מקשה.
"כן", היא עונה, "אצלי בחדר שומעים את זה הרבה יותר חזק מאשר
כאן."
אני מגחכת. "זה נשמע לי קצת מוזר", אני עונה. "המייבש פועל
עכשיו, אני לא ממש שומעת איזה רעש לא רגיל."
"תראי", היא אומרת לי, "אני גרה בקומת קרקע, שתי קומות
מתחתייך. בקומה שמולך יש זוג מבוגר, גם להם זה מאוד מפריע, אני
מבקשת להתחשב."
"אני לא כל כך יודעת מה להגיד לך על זה", אני אומרת, משתאה,
"מה בדיוק את חושבת שאני צריכה לעשות?"
"תסגרי את החלון", היא מצווה.
"אין חלון, יש רק תריסים במרפסת", אני עונה, "והם סגורים".
"מה זאת אומרת אין חלון?" היא מתפלאת.
"אין חלון, יש רק תריס", אני חוזרת על עצמי, מעלה במוחי את כל
מרפסות הכביסה שאני מכירה אצל אמא, אבא, דודים שלי, וחושבת
שמעולם לא ראיתי חלון במרפסת כביסה, תמיד יש רק תריסים, מה היא
מתפלאת כל כך.
"ואת מתכוונת להשאיר את זה ככה, גם בחורף?" היא שואלת בטון
מתנשא במיוחד. "אולי לשבור חור בקיר בשביל הצינור ולסגור את כל
השאר?"
אני מאבדת את הסבלנות.
היא ממשיכה:
"תראי, זה מאוד מפריע, בעלי ואני לא יכולים לישון ככה. לפעמים
זה פועל באחת, שתיים בלילה, אני זמרת אופרה, אני חוזרת בערב
אחרי שאני שרה, אני רוצה לישון, לא לשמוע בום בום בום."
"אני לא מפעילה את המייבש בשתיים בלילה, בשתיים בלילה אני
ישנה. אולי זה רעש אחר שאת שומעת. בכל זאת, הבניין רחוק איזה
חמישה-שישה מטרים מהבניין שלי."
"לא, אני בטוחה, זה המייבש שלך."
"היום זו הפעם הראשונה שהפעלתי את המייבש, אחרי שבוע לפחות.
מתי שמעת אותו פועל באמצע הלילה?"
"לפני איזה שבוע-שבועיים", היא עונה. "בעלי ואני לא הצלחנו
להירדם שעתיים."
"התכנית הכי ארוכה במייבש הזה היא שעה וחצי..." אני ממלמלת.
"את צריכה להתחשב בשכנים, הרעש בלתי נסבל", היא אומרת שוב.
"אני אשתדל לייבש את הכביסה יותר בשקט", אני מחייכת. זה לא
מצחיק אותה.
"את לא יכולה לתלות את הבגדים על החבל?" היא אומרת.
עכשיו אני כבר ממש מתעצבנת, אבל היא ממשיכה:
"תראי, אם אני סוגרת את החלון שלי אז אני לא שומעת את זה, אבל
אני לא רוצה לסגור, אני רוצה אוויר".
"תראי, אם אני לא מפעילה את המייבש אז הוא לא מרעיש, אבל אני
רוצה בגדים יבשים".
לאנשים אין בושה, אני אומרת לכם.

אחרי שהיא סוף סוף הלכה תהיתי איך זה שהיא לא מתלוננת שחם לה
כשאני מגהצת, למה אני לא מפעילה את המזגן, היא לא יכולה לישון
בחום הזה...

אחרי שהתאוששתי, אני מתקשרת לאחי לשאול אם הוא לא חושב שהגיע
הזמן להביא את הקטן הביתה, להתקלח ולישון. כבר מאוחר. "אמא
לקחה אותו", הוא אומר לי. אני מתקשרת לאמא שלי. "הילד כבר
ישן", מגיעה התשובה.
"מה זאת אומרת ישן?" אני מתעצבנת. "את לא חושבת שאת צריכה אולי
לשאול אותי לפני שאת מחליטה שהוא ישן אצלך?"
"פחדתי להתקשר אלייך", היא אומרת לי, "שלא תכעסי עליי".
"אה", אני אומרת לה, "ועכשיו אני מאוד מרוצה ולא כועסת בכלל".
כך קרה שהילד ישן אצל סבתא שלו, ואמא שלו נשארה לבד עם השכנה
והכביסות. צער גידול הורים.

שבוע. שבוע לקח לי להתגבר על ההלם. לא ידעתי אם לצחוק או
לבכות. רק רק רק רק רק בישראל. תשמעו לי, אם אתם רוצים לשמור
על יחסי שכנות טובה, אל תכבסו. כשהגננת תשאל למה הילד מגיע לגן
בבגדים מלוכלכים כבר שבוע, תסבירו לה שמפריע לשכנים שאתם
מכבסים, אז החלטתם להפסיק את הפעולה המרעישה הזאת, ממש מפגע
סביבתי. עכשיו נשאר רק לחכות שהשכנים יבואו להתלונן על
הסירחון... נסביר להם בנימוס שלא מרשים לנו לכבס. אנחנו, אחרי
הכל, אזרחים למופת, אנחנו מתחשבים בשכנים.