החתולה שלנו הלכה לאיבוד היום. מהבוקר אנחנו מחפשים אותה בכל
השכונה ללא תועלת.
"פאאאאאא-נדה", הנסיך הקטן קורא לה מהמרפסת. בני המשפחה שגויסו
למבצע החיפוש מסתובבים למטה ברחוב עם פנסים, ואני צועקת "טונה"
ומקווה שהפרינססה תופיע לה משומקום. השכנים חושבים שהשתגעתי.

אחרי החגים זה עכשיו, מה שחיכינו לו בקוצר רוח הנה הגיע והוא
כבר כאן. רק מה? פתאום לא ברור למה בעצם חיכינו. הנה עכשיו כל
יום ככל הימים, יום חול אחרי יום חול ועוד יום חול, וכבר
מתגנבת לה צביטה של קנאה, כי באמריקה החגים עוד בפתח... והילד
שלי עומד על המרפסת וקורא בשמה של חתולה סוררת שוודאי מקפצת לה
על גגות, במקום לצאת לטריק אור טריטינג עם ילדי השכנים.

גם חצי שבט הצופים נרתם למשימה, וכבר כל השכונה על הרגליים
מחפשת את פנדה שבטח תחזור מחר בתרועת מיאו של ניצחון כמו
להוכיח את עליונותה על הגזע האנושי, ורק אנחנו כמו משפחה
פולניה טובה מאבדים שינה, כוססים ציפורניים בדאגה, פוסעים הלוך
ושוב לאורך המרפסת ומדמיינים את הנורא מכל. "היא בטח רעבה",
אני חושבת לעצמי.

אחרי החגים. כבר קר בערב על המרפסת, צריך ללבוש ארוך. יש נזילה
בשירותים, המדיח עושה רעשים של קרטוע, אני רוכנת מעל מעקה
המרפסת, מהורהרת, נחרדת מרעש הפנס שנופל ומתנפץ לרסיסים במרפסת
של השכנים למטה.

"פאאאאאאאאאאא-נדה!!!" אני צועקת. אנשים מסתכלים אליי מלמטה,
בטח תוהים מאיזה מוסד השתחררתי שאני מחפשת דובים סיניים באמצע
הרצליה. הגברת לא עונה, גם לא טורחת להגיע הביתה.

"אמא", קול חלוש מעיר אותי מהרהוריי. "עשיתי קקי באמבטיה", הוא
מודיע לי בטון מאושר ובחיוך שובבי. אני שולפת את האקונומיקה
כלאחר כבוד, חושבת על כמה יפה הוא למד עברית בחודשיים, ולמה
למה למה לעזאזל הוא לא מצליח להתאפק???

בחמש וחצי פעמון הדלת מצלצל. ויקטור השמאי עומד בפתח, מבקש
לראות את שברי הזכוכית שזרקתי של כל מה שנשבר במשלוח של המכולה
שלנו. אני מראה לו תמונות, אבל זה לא מספיק, את הזכוכיות הוא
רוצה. "זרקתי אותן", אני חוזרת על עצמי בפעם השביעית, "יש לי
ילד קטן בבית, זה לא בדיוק המקום לשברי זכוכית בני חודשיים".
הוא מציץ בניירות שהביא איתו ושואל: "ואיפה התמונה שאת טוענת
שחסרה?". אני שותקת, נושמת עמוק ומשתדלת להירגע. "היא חסרה, לא
הגיעה", אני עונה בלקוניות. "אני צריך לראות אותה", הוא משיב.
אני מנסה להיזכר בשיעורי לאמאז ללא הצלחה. הי, הו, הי, אני
נושמת כמו כלבלב. "לא להתרגז גיברת", הוא מסנן. אני מציעה
להראות לו תמונה, של התמונה, שחסרה, מהבית הישן. "מאיפה באתם",
הוא שואל, בלי סימן שאלה. "מניו יורק", אני עונה, קשה שלא
להבחין בטון החולמני שלי. "הכי טוב בישראל", הוא קובע, אבל את
התמונה, של התמונה, הוא לא רוצה לראות. "זה לא מוכיח לי שום
דבר", הוא מסביר לי, ובאותו הרגע ממש אני מבינה את הביטוי "לכי
תוכיחי שאין לך אחות".

עוד יום של חול של אחרי החגים; אמא שלי מביאה את הילד מהגן.
אני מוצאת בתיק פתק צבעוני עם הזמנה ליום הולדת, ודף מודפס
שמסביר שוועד ההורים החליט שכל ילד צריך להביא מתנה.
אני אצה רצה לחנות צעצועים וקונה איזה צעצוע נוצץ במיטב שקליי.
אצה רצה חזרה הביתה, עוטפת את המתנה, מצרפת כרטיס ברכה ודוחפת
לתיק של הגן.
יומיים אחר כך אני מגלה עוד פתק צבעוני עם הזמנה לעוד יום
הולדת. שוב אני מבקרת בחנות הצעצועים השכונתית ובכמה עשרות
שקלים קונה עוד איזה צעצוע מזמר. שוב עוטפת, מקשטת בסרט, כותבת
כרטיס ברכה ומטמינה בתיק של הגן.
ביומולדת החמישי אני מתחילה להתעצבן. הגננת מבטיחה: "רק עוד
שלושה בשבועיים הקרובים". הילד מתקשה להיפרד ממני בבוקר ואני
נשארת לחזות בהצגה.
שני הורים ואחות אחת. האבא מקפץ בין הילדים, אוחז במצלמה
דיגיטלית אשר יורה בממוצע שישה הבזקים (ראיתם איך למדתי
עברית?) בשנייה. אני מכסה את עיניו של בני יקירי שמא יתעוור.
האחות הגדולה מדקלמת דקלום בעוד חתן השמחה קם מכיסא המלך בדרכו
לחפש צעצועים, מרוב שעמום. שלושה ילדים מפהקים. אבא מצלם את
הדקלום. אמא מתמוגגת, ומושכת בידו של החתן כדי להושיבו בחזרה
בכיסא.
הגננת שרה שיר, ועוד שיר, בעוד הילדים מראים סימני עייפות
קלים. ילדה אחת נרדמת על הספסל. הסייעת מעירה אותה בהחלטיות.
חתן השמחה בוכה.
אני מתעוררת בדיוק כששרים "איפה איפה איפה איפה איפה העוגה",
ומקשיבה בשימת לב מרובה להסבריה של אם החתן המספרת שהילד כל כך
אוהב כלבים וביקש עוגה בצורת כלב. היא מוציאה את העוגה מהמקרר
ואני נדהמת לראות עוגה לבנה בצורת מלבן שעליה מודפסת, רחמנא
ליצלן, תמונה של כלב... מה קרה לעוגות בימינו?! איפה הימים
שאמא שלי הייתה אופה שלוש עוגות, חותכת, מחברת, מצפה, מקשטת
במשך שמונה שעות כדי שלי תהיה עוגה בצורת פרפר???
את טקס העוגה אי אפשר לשכוח. אמא מחזיקה את החתן חזק חזק (כי
הוא מנסה לברוח), ומציבה על העוגה שלושה זיקוקים ענקיים (נרות
זה אאוט), ועוד אחד לשנה הבאה, משהו שנראה כמו צבעוני סגור
מפלסטיק. כשהיא מדליקה את זה אני כמעט לא מתגברת על הדחף
להזמין מכבי אש. הילדים נבהלים מהזיקוקים, והפרח מתחיל לזמר
ונפתח לעשרה פרחים מסתובבים, מופע פירוטכני שלא יבייש את
מועדוני לאס וגאס המובחרים.
אחרי שהגננת אוספת את הזאטוטים מהפינות שבהן התחבאו לאחר
שהאחות הגדולה מפוצצת שני בלונים באמצעות זיקוק שיצא משליטה,
מגיע זמן טקס חלוקת המתנות.
כל ילד בתורו נקרא אל שק המתנות להעניק את מתנתו לחתן השמחה.
טל קמה כשקוראים ליובל, יובל מופיע כשקוראים לאור, עמרי צורח
בלי הבחנה, וחתן השמחה עדיין בוכה.
ואחרי זמן שנראה כנצח, סופסוף מגיע הזמן לאכול. חמישה עשר
זאטוטים מורעבים רצים לשולחן ומתנפלים על שתי צלחות במבה יבשה
הפזורות על השולחן בין מגשים עם סלרי וגזר קצוץ עם מטבלים.
מישהו כנראה שכח כאן שמדובר בילדים בני שלוש...
וכמובן, איך אפשר בלי ההפתעה. אז רק שתדעו, ימי שקיות יום
ההולדת עברו חלפו להם עם החגים של תשמ"ד, הפתעות מהחנות של הכל
בדולר כבר מזמן פאסה, צעצועים קטנים זה לא אין; בשנות האלפיים
מחלקים לילדים חלילית עם מקל ומטלית ניקוי, עטופה בצלופן
צבעוני וקשורה בקש דקורטיבי, לתפארת מדינת ישראל. יום הולדת
שמח.