"נו, אז כמה פעמים כבר שאלו אותך למה חזרת?" היא שואלת אותי
באמצע ארוחת החג.
"כמה פעמים ביום?" אני עונה בשאלה.
הם מסתכלים עלי כולם בעין עקומה כזאת, לא מבינה, מה בעצם אני
עושה כאן, איך זה שקמתי ועזבתי את כל מה שהיה לי שם באמריקה
ושרפתי את רוב חסכונות חיי על המעבר הזה, ובעצם, למה בכלל?
גם אני לא ממש יודעת את התשובה לשאלה הזאת.
"אז חזרת לתמיד?" היא שואלת.
"לא" אני עונה בבעתה החלטית. רק אל תגידו לי את המילה לתמיד.
היא מלחיצה אותי. "אני מתגעגעת הביתה" אני חושבת לעצמי, יושבת
אצל אמא שלי בסלון וחושבת על ניו יורק.
והאוכל, אלוהים האוכל, "חודש אני כאן והיום ספרתי את הקילוגרם
החמישי", אני חולקת עם רעיי הסועדים. הם לא מתרשמים במיוחד.

הקהל הישראלי נחלק לשניים - אלה שאומרים שאין כמו בארץ וחיים
בחו"ל, ואלה שאומרים שאין כמו בארץ ומתים לחיות בחו"ל. בשני
המקרים - הם לא מבינים מה יש לי לחפש כאן. אלה שחיים בחו"ל
יספרו לי שבאמריקה הרבה יותר גרועה, בארץ הכי טוב בעולם, ואלה
שרוצים ולא מצליחים יגנו בחירוף נפש על ארצנו הקטנטונת בפני כל
מילת ביקורת, ציניות או בדיחה. שחס וחלילה לא תבוא הזאתי שחזרה
הרגע מאמריקה ותגיד להם ששם יותר טוב מהבוץ הזה שהם שקועים בו.
גוועלד, איזו התנשאות.

אבל האוכל, אלוהים האוכל, שמונה ארוחות חג בחודש, רפרטואר
הבישולים של אמא לא מבייש את המסעדות הכי שוות במנהטן, מקרר
מוצרי החלב תופס חצי סופר, ריחות של חלות טריות כל יום שישי,
ברביקיו-אים של סוף הקיץ. סליחה, מתקנים אותי בלגלוג, בארץ זה
מנגל, לא ברביקיו. אמריקאית שכמותך.

"אני חדשה פה" אני אומרת בעברית צברית, ואף אחד לא מבין מה אני
רוצה ממנו. כשאני באמת מתייאשת, אני שולפת מהמגירה את המבטא
האמריקאי וכל הנוף מסביב משתנה. "הילד לא מדבר עברית", הם
מחליטים. אני לא מזדרזת להעמיד אותם על טעותם.

בערב ראש השנה נשרפו לי השנאים של הראוטר האלחוטי, המטען של
מברשת השיניים שלי ומייבש השיער שלי. בערב יום כיפור הסתבכה לי
הרגל בכבל חשמל, מעדתי, סיבבתי את הקרסול ושברתי את הלפטופ הכי
יקר שלי. בערב סוכות הילד היה חולה, הקיא על המיטה שלי, דרך
השמיכה והסדין ומגן המזרן, ובאותה שניה היתה סתימה בצינור
הניקוז של מכונת הכביסה וכל המרפסת והאמבטיה הוצפו במים מכביסה
של שטיחונים אדומים שהילד הקיא עליהם לפני חצי שעה. כבר יומיים
אני מנסה לנקות את הצבע הורוד מהמרצפות.

אבא שלי אומר שהנכד שלו "סבון אמריקאי". הילדים בישראל לא
מחונכים, שלי מחונך מדי, הוא טוען. אני מצטמררת קלות. "את
צריכה ללמוד להיות אגרסיבית", מציעה לי חברה עצה יקרה מכסף.
דיפלומטית אני כבר לא אהיה. אני מצליחה להעליב את אמא שלי ("אל
תתקשרי אלי עשרים פעם ביום, אני מתה מזה"), את אבא שלי ("מה
אתה נכנס לי לתקציב, אתה מתנדב לשלם לי את החשבונות?"), את
החברה של אבא שלי ("זאת לא סבתא, אל תקרא לה סבתא"), את דודה
שלי ("אנחנו כבר מוזמנים לחג"), את הגננת ("שם היתה לנו גננת
מדהימה")... טוב, הבנתם איך זה עובד. "כאן זה לא אמריקה", הם
עונים לי, כולם כאחד.

"ומה עם עבודה?", או לחילופין "ממה את חיה?", עם ישראל גדל
וחונך על ערכים סוציאליסטים. כל המדינה עושה מסיבה אצלך בכיס.
וכל פעם מחדש אני נשארת פעורת פה, בל נשכח את הטון
הציני-דידקטי-מחנך, או לחילופין, הזלזול המעושה: "וכמה עולה
התענוג הזה?" (על הדירה השכורה), "ומאיפה בדיוק את מממנת את כל
זה?" (על מכשירי חשמל שקניתי), "את לא מתכוונת להתחיל לעבוד?",
"תתחילי בינתיים בקטן, אני יכול למצוא לך עבודה בתור
מזכירה..."

"הילד בגן פרטי? למה לא ויצ"ו או נעמת?"
-"לא מתאים לי ארבעים ילדים בכיתה בגיל שלוש..."
"זה הכל תלוי בגננת, זה פחות מרבע מחיר"
-"לא מוכנה להתפשר על החינוך של הילד שלי בשביל כסף"
(בטון נעלב) "טוב, יש כאלה שיש להם..."

אבל אין אין אין אין אין כמו בארץ. ארץ זבת חלב ודבש וישראלים
כמוני שיש להם תמיד מה להגיד על הכל, בעיקר אם אתה לא רוצה
לשמוע.

שש בבוקר, ביום שאחרי יום כיפור. אני מתעוררת מרעש מעצבן
במיוחד מתחת לחלון. שלומית בונה סוכה, והתאילנדים חוצבים לה
בריכה במרפסת שמתחתיי, פטישי אוויר ומקדחות מכים בבטון, שלומית
צוהלת אלי מהמרפסת שמתחתי, לא נראה שהעובדה שהשעה שש בבוקר
מפריעה לה כלל ועיקר, וגם לא המיגרנה שלי. חג שמח, הם עונים לי
במבטא תאילנדי בעודי צועקת עליהם שיפסיקו את הרעש הזה בשש
בבוקר.

חג שמח, ניפגש אחרי החגים.
אני וכל עם ישראל.