זה בין השחור ללבן,
זה בין השמיים לארץ,
זה בין האור לחושך
וזה ביני לבינה.
ושום דבר מבחינתי לא השתנה.

אותה פעימה מוחסרת, אותה אהבה ואותה הרגשה כשהיא מגיעה,
ולא משנה מספר המילים - כתובות או שנאמרות - והמצב לא השתנה.
איכשהו כשהיא קרובה היא בעצם הכי רחוקה,
וכאשר היא לא שם אני מאמץ מחשבות של ניצחון על ליבה.
יופי שופע ממנה, חוכמה נמצאת אצלה, אופי הפכפך אבל טוב לב ובעל
תכונות מקסימות וכמובן שאין מנוס מחיוכה המושך, כל קימור של
גופה גורם לי לרצות אותה יותר וכל הגה מפיה מושך אותי אליה כמו
שני נגיטיבים של מגנט.

כמו מלאך.

או לפחות אם אני מדמיין מלאך אני רואה אותה.
שניות עוברות, דקות חולפות, שעות נעלמות וימים נמוגים.
אני נהנה מכל רגע שבו דמותה עולה בכתיבתי ומה כל כך נורא ברצון
שהיא תהיה שלי?

בסופו של דבר היא המוטיבציה ברגעי כישלון, היא השיר המעודד
החדש שאתה מעביר איתו תקופות שלמות, היא המוזה כשאני כותב, היא
הכתף האיתנה כשכל השאר כשלו מלתמוך, היא כתבי הקודש כשאתה זקוק
להארה, היא מדירה שינה מעייני והיא הדבר שגורם לי לישון טוב
יותר בלילה,
היא גורמת לי לתחושה פטריוטית ועם זאת אני רוצה לברוח איתה
לארץ אחרת,
היא זאת שגורמת לי לצאת מן הקופסא - ולהיכנס לקופסא שהיא רק
לשנינו.