אני מביט סביבי,
נאלץ למתוח את צווארי עד תום,
וכל מה שאני רואה אלה הן רק חומות.
כמו מעגל המצר עצמו עם כל שניה עוברת,
המתקרב אל גופי חסר הישע, לחנק.
רק חומות סביבי.
ועוד ענק מכריח אותי ללכת.
איך הם גדולים ממני? הרי תמיד הייתי הכי גדול.
מעל הגובה של החומות, בקושי רואים שמיים.
על ציפורים, או צמחים, או כל דבר החורג מצבעי האפור
אין טעם לדבר,
כי כאן אין דבר אחר מהדברים שגדולים ממך.
כבר שכחתי איך הם הביאו אותי לכאן.
גם שכחתי את כל מה שהיה לפני אותו לילה נורא
כשהם דפקו על הדלת.
עכשיו אני מתרכז במטרתי החדשה,
איך אני יוצא מכאן?
במחשבתי אני מתחיל להפליג ולתכנן תוכניות סתמיות,
והענק הבא מכריח אותי לרוץ.
למרות האימונים, הריצה הזאת מרגישה שונה,
ומשום מה גם כל מה שאני רואה סביבי.
אני מתנשף... זו הרגשה מסוג אחר, שמזמן לא חוויתי,
תקווה.
אני מבין בנקודה הזו בזמן, חצי מעידה מעל אבן גיר פשוטה שנחבטה
ברגלי,
שהכל משתנה.
הענקים מאבדים מגובהם, גם מרחבי המקום, או מרחבי הזמן,
כשאני מוצא את הפירצה באחת מהן,
החומות הופכות לחומות של תקווה. |