מחובר לצינוריות על מיטת הברזל, התגלגלתי דרך מסדרונות ארוכים,
מוצפים באור פלורסנטי מסנוור עיניים, לחדר שלי. האחות עשתה לי
הכרה עם השותף לחדר. וויתרתי על לחיצת היד המסורתית בגלל
התחבושות וניסיתי להנהן עם הראש לשלום למרות הצווארון, שמקבע
את הצוואר. שותף חמוד עם קוצים בתחת. בייבי-פייס עם מדים שנפצע
בשטחים. אש ידידותית, הם אמרו לו וסיכמנו ביננו שעם ידידים
כאלו מי צריך אויבים. האחות, דנה היא ביקשה שאקרא לה, נישקה
אותי על המצח, שהיה בערך האיזור היחיד שלא כאב בגוף. רמ"ח
איברים והרגשתי כל אחד ואחד מהם. ודנה מנשקת ברכות אימהית,
מוחה מעיניי דמעה של כאב, ומבקשת שאנסה קצת לישון, לתת לגוף
ולנפש להרגע מהטראומה. הנוזלים שבשקית השקופה מבצעים את בקשתה,
נכנסים ישר לווריד הבולט ומערפלים את הכרתי. ואני ישן, נוחר
בחרישיות וחולם. קרעי קטעים של חלומות שמחוברים ללא עריכה
מוקדמת, על הקטנוע המרוסק אל מול הקיר, שביבי מתכת, זכוכית
ובשר אדם המלטפים את קירות האבן. על סירנות ואורות אדומים
שפילחו את החשיכה כמו במסיבת טראנס עצבנית ואספו אותי שבור
ורצוץ אל חיקם. ושמעתי רעש. רעש ללא כל תמונה. רק פס-קול
וכתוביות. רעש באוויר או רעש במוח שלי, אני כבר לא יודע. צעקות
של מונחים מקצועיים שהאנשים בחלוקים זרקו אחד לשני, נסיעה
מהירה, חריקות של צמיגים שהתרגלו כבר למקרים דחופים, והצופרים
מחרישי האוזניים. ואני בסך- הכל רציתי קצת שקט, לעצום עיניים
ולחלום, אבל הם לא נתנו לי, הרעים בחלוקים הלבנים. ודנה כן.
ישנתי וחלמתי, חלמתי וישנתי עד שההתלחשויות העירו אותי. כל
ה"ששש.." כמו של הספרניות שעושה את כל הרעש. תריסי עיניי נפתחו
אט- אט, הריסים ליטפו את האוויר ברכות והעישונים זכו במנת
אוויר צח. המשפחה היתה שם, כולם עומדים מבוהלים עם בגדים שלא
ממש תאמו אחד לשני, טרוטי עיניים וסתורי שיער. "שכחת לשים ג'ל"
מילמלתי לאחי בחיוך. הוא צחק ואמא השתיקה אותו, מלטפת בזהירות,
מנסה שלא להכאיב ומסיטה את ראשה מדי פעם לבכי חנוק,  כשאבא
גוער בה ואומר "לא ליד הילד". "המעליות פה לא זזות. עוצרות בכל
קומה. אפשר למות עד שהגענו אליך" אחי מתבדח ואני צוחק וזה
כואב. "תפסיק עם ההומור השחור" אמא מנסה להסותו וממשיכה "זה
כואב לו שהוא צוחק, אתה לא שם לב?" אבל הוא ממשיך "בקיר
נכנסת?? אפילו לא במשהו שזז. תאמין לי, אתה ביזיון. אנחנו נקח
לך את הקטנוע ונמכור אותו, אני מזהיר אותך" הוא מחייך ואני
מתפקע, חושב על עיסת המתכת שהופקרה בשטח ומגלה שאמא צדקה וזה
באמת כואב לצחוק. אחותי שותקת המומה, בקושי מבינה שהמומיה זה
אני ומתוך הרגל נושן עושה לי נעים בשיער וכך זה ממשיך ועוד
ועוד אנשים מגיעים. אמא צמודה לפלאפון ולטלפון ומעדכנת את כל
העולם ואשתו. "אמא כזאת רכלנית. בטח כבר דיווחו על זה בגלגל"צ"
אחי מצחקק ואני לוחש "אמא, רק לקרובים. שלי, לא שלך. אני לא
צריך את כל הקרובים-רחוקים שאף-אחד לא מכיר". והאנשים זורמים.
החבר'ה מהצבא צוחקים ושואלים אם אין דרך יותר פשוטה להוציא
גימלים. הם גם הביאו פרחים מקרן היחידה להקל על סירחון בית
החולים, ערבוב של חומרי חיטוי ומוות, והרבה בונבוניירות. לא
יודעים שקשה לי עכשיו לבלוע. הדודות מגיעות בהיסטריה קולנית,
מדיפות ריח בושם זול וליפסטיק וורוד, צובטות בלחיי ומגניבות לי
אוכל בייתי "יותר טוב מהג'לי שלהם" הן לוחשות כדי שדנה, האחות
לא תשמע והשכנים ש"איך ששמענו, ישר הגענו. דווקא לו שלעולם לא
פגע בנפש חיה זה קורה?" הם מקוננים, חושבים בטעות שהגיעו
להלוויה. ופתאום היא נכנסת וכולם משתתקים. נוכחות  שמקרינה
זוהר וזוהר שמקרין נוכחות כמו ההיא מ"קזבלנקה", שכחתי את שמה.
והיא נכנסת רק עם דובי קטן. "שיהיה לך קל להירדם בלילה כשכולם
הולכים", אך מי רוצה בכלל לישון כשהיא בסביבה?. והיא מחבקת,
מלטפת ואנו מתעלמים מכל הנוכחים ו...זה היה התכנון, עוד
כשקניתי את הקטנוע הזול ביותר ובחרתי בקפידה את הקיר. תיכננתי
את הכל לפרטי- פרטים, שעות הייתי מסתובב ליד הקיר, נושם בכבדות
מבעד לקסדה, מחפש את הזווית הנכונה, את האבן הנכונה, בשעה
הנכונה, סופר עד עשר ולבסוף מפחד. הכל תוכנן כדי שאני אגיע
לבית החולים וזה יכריח אותה להתקשר והיא תבוא ונהיה שוב ביחד.
זה היה התכנון, אבל שום דבר מזה לא קרה. התנגשתי בקיר יותר מדי
חזק.