היא הלכה בגשם, צועדת בזהירות בין ריכוזים קטנים של מים שנקוו
בשקעי המדרכה ובצידי הדרכים. שלוליות היינו קוראים להם.
שלוליות היתה אומרת, אם היתה רוצה לקרוא לכל דבר בשם. אבל היא
לא רצתה, כבר לא. גם לתחושה המטרידה שאפפה אותה, לדקירות
הקטנות, להרגשה הזאת שאין בתוכה כלום אבל שיש בה יותר מדי, לא
רצתה לקרוא בשם.
ואיך היינו קוראים לזה אנחנו? אהבה נכזבת? אולי גם אנחנו היינו
מעדיפים שלא לקרוא לזה כלל, אם לא נקרא אולי לא יבוא. ובכלל
ביום כזה, היינו יושבים בבית ליד התנור, עטופים בשמיכה. אלה
מאיתנו שלא מסתפקים בקיומן של קלישאות אלא גם נהנים לממש אותן
אולי היו שותים שוקו חם. אין דבר יותר מתאים היום משוקו חם,
יאמרו זה לזה בהנאה. בוחשים את הכוס הגדולה המעלה ניחוח מתוק
ומרוצים מעצמם כל כך. איך הצליחו, גם לעשות את הקישור הכל כך
מתבקש בין מזג האויר לבין המשקה, וגם לפנות זמן ולהביא עצמם
להכינו. לא להתעצל, להתנתק מעיסוקם, מקרבת התנור ומהשמיכה
החמה, לקום ולהכין לעצמם שוקו חם. אולי יכינו גם למשפחתם,
לחברים, לאהוביהם. הם ישמיעו אז אנחות תודה והתפעלות: כל כך
במקום השוקו הזה, איזה כיף. שפתיהם ילחכו את הקצף המתוק, הנוזל
החם יתערבל בפה ויבלע בשקיקה. אם ירצו, לא יתקלו בכל בעיה
לקרוא בשם לתחושות המציפות אותם עכשיו. זה טעים, זה חמים, זה
נעים, יוכלו להגיד. אני מרגיש עכשיו ביתיות, חמימות, נעימות.
הם יביטו מבעד לחלון, איזה כיף להיות בבית ביום כזה.
אבל גם כשיביטו החוצה לא יראו אותה. לא, היא איננה שקופה וגם
פגם כלשהו בראייתם לא נוכל לאבחן. הם לא יראו אותה כי לא עליה
יסתכלו.
רוב הזמן, זה ברור לנו, כלל לא יהיה מבטם מופנה אל החלון. הם
יסתכלו על צבע השוקו החמים, על פניהם של היושבים לידם, יקראו
בספר, יצפו בטלויזיה. רק מדי פעם יפנו מבטם אל החלון. כשזה
יקרה, יתמקדו בעצמת הגשם ותדירות הטיפות. רק נדמה לי, או
שעכשיו זה כבר ברד? מישהו ישאל. הם יביטו בעצים המתנועעים
ברוח, יבחנו בדאגה את תעלות הניקוז, יחששו לגורל הצמחים הרב
עונתיים ששתלו זה מכבר. אמרתי לך שסוף הסתיו זה מאוחר מדי,
תאמר אישה מעט נרגנת לבעלה. אבל מי יכול היה לחזות גשם כזה,
ישיב לה בחיוך. ובכלל, אל תדאגי, הם ישרדו, אלה צמחים חזקים.
על כל הדברים האלה יסתכלו אנשי השוקו החם. אם יבחינו בדמות
צועדת ברחוב הקר תחלוף בהם שוב אותה מחשבה שכבר היטיבו כל כך
לנסח, במילים, במעשים, במחוות קטנות ובבדלי חיוכים, כל היום
הזה: כמה טוב להיות עכשיו בבית.
הוא לא שותה שוקו חם ולא מתכסה בשמיכת צמר צבעונית. הוא צופה
אל החלון.
לא בכמות ובטיב המשקעים הוא מתעניין, בגינתו לא שתולים צמחים
רב עונתיים שיש לדאוג להם. כשיראה דמות חולפת המחשבה על
יתרונות ההמצאות בבית ביום שכזה אף לא תעבור במוחו.
הוא ראה דמות מתקרבת אבל כבר מאופן הצעידה הבין, זאת לא היא.
אחר כך עברו שלושה ילדים מכורבלים במעילים, בחור צעיר שהוציא
לטיול כלב גדול ואישה מבוגרת עם מטריה ששימשה כך נראה לו,
לקישוט בלבד, כי מהגשם הכבד לא הגנה. נער ונערה חלפו ליד
חלונו, מכורבלים זה בזה, הולכים לאיטם. הגשם שירד עליהם, מכה
בטיפות גדולות, ניתך לכל הכיוונים ברוח העזה, לא הפריע להם
כלל.
אבל היא לא באה. הבית היה מחומם ומואר, הדיסק שהושמע במערכת
כשהיא הלכה המשיך לנגן עוד כמה שירים ובסוף נדם. לו היה מונח
סיר מרק מהביל על האש במטבח היה המרק רותח ומקציף וגולש מעל
לסיר. אין ספק שהתרחשות כזו היתה מתאימה מאד למצב שאנחנו מנסים
לתאר עכשיו, אבל סיר כזה אינו קיים ולכן לא נספר עליו. וגם אם
האוירה תפגע מעט הרי לפחות האמת תשאר שלמה ואין לדעת מתי עובדה
זו עוד תביא תועלת בהמשך הסיפור.
לא הרבה אנשים עברו ליד חלונו בערב הזה ואף אחד מהם לא היה
היא. היא היתה במקום אחר, צועדת וצועדת וצועדת. מכה ברגליה את
המדרכות, משוטטת סביב סביב בהליכה לכאורה חסרת תכלית אבל בעצם
בעלת תכלית ברורה מאד.
היא עברה כבר בכל הרחובות המוכרים, חלפה על פני בתים של חברים
מההווה ומהילדות, על פני חנויות שנהגה לקנות בהן ועל פני כאלה
שלא, שני בתי ספר שלמדה בהם, שניים שלא היתה בהם מעודה ואחד
שלא למדה בו אבל בילתה בין כתילו שעות רבות, עם דניאל, שהיתה
חברתו בכיתה י"א. המון פעמים עברה ברחובות האלה. כאן הבית של
הגננת, ברחוב המקביל סניף התנועה, ברחוב הזה משרד הרישוי, בית
הספר למוסיקה ולמחול, סניף הדואר והבנק. רחובות מוכרים כל כך,
פסיעות רגליה מוטבעות בודאי בכל מרצפת בהם. אבל היום הם עוררו
בה זכרונות ומחשבות. ודמעות. היא הלכה במהירות, פניה הרטובות
חוזרות ומתכסות בטיפות קרות וחמות.
שיר אחד מתנגן לה בראש ולא עוזב אותה: אתה לא אוהב אותי יותר
היא אומרת, רק בשביל לקבל חיבוק. הגשם ממשיך ולא איכפת לו, הוא
לא מפה והוא מכה כמו משוגע.  
אתה לא אוהב אותי יותר, היא אמרה לו. אמרה בשביל לקבל חיבוק או
כדי לדעת את האמת? ומה היא מעדיפה? אמת או חיבוק? אמת שהיא
חיבוק, היא מחליטה.
משחזרת את הרגעים האלה, רואה שוב ושוב את עצמה עומדת שם, באמצע
החדר, על השטיח הלבן. קמה כדי להכין שוקו. רוצה שוקו? היא
שואלת אותו. מישהו יכול לא לרצות שוקו ביום כזה? הוא ישאל אותה
בחזרה והיא תחשוב כמה נעים כאן עכשיו, נעים וחמים וביתי. וגם
תחשוב, כמה נדיר הוא הרגע הזה, ואיך כבר תקופה ארוכה לא נעים
ולא חמים ובטח לא ביתי. ואיך אתמול שכבה לידו במיטה מכווצת
ואמרה לעצמה: הוא לא אוהב אותי יותר הוא לא אוהב אותי יותר הוא
לא.
היא שמה מים בקומקום והורידה שתי כוסות מהמדף. את שתי הכוסות
הכחולות הגדולות שאהבה והביאה מהבית של ההורים שלה. היא פתחה
את צנצנת הסוכר ושמה כפית גדושה בכל אחת מהכוסות. ואז חיפשה
קקאו.
חייב להיות כאן, חייב, היא מילמלה לעצמה. היא חיפשה על המדף
והורידה את כל מה שהיה שם, את גרגרי הקפה המיוחדים, קופסאות
התה, צנצנת עם חליטת פירות, קופסה קטנה של סוכרזית ותמצית
וניל. אבל שוקו, אבקת שוקו פשוטה, לא מצאה שם. צנצנת קפה נשפכה
על השיש אבל לא היה לה איכפת. היא חיפשה בארון ובמדף התבלינים
ובמגרות ולא מצאה. היא הוציאה את כל תכולת הארון החוצה וידעה
פתאום שזה כבר לא שוקו מה שהיא מחפשת ומה שהיא לא מוצאת.
הוא נכנס למטבח כמה דקות מאוחר יותר, הרבה יותר מדי דקות מאוחר
יותר, הגיע לבדוק את היעלמות הלא מוסברת ואת הרעשים המשונים.
מצא אותה על הריצפה, מוקפת בכל תכולת המטבח. קופסאות של שקדי
מרק, שקיות פסטה ואורז, בקבוקי רטבים ותבלינים, תמציות טעם,
אבקות אפיה ובישול, אריזת וופלים וסוכריות וצנצנת של פולי
קפה.
בהתחלה לא אמר כלום, רק עמד שם, נשען על הדלת, היא הסתכלה
למעלה וראתה אותו מבעד לעיניים מטשטשות מדמעות. אחר כך חייך
ואמר משהו, כנראה מצחיק, על הקשר בין פולי השעועית שהיו
מפוזרים על הרצפה לבין השוקו המבושש להגיע. היא קמה והדמעות
ניגרו על לחייה והרטיבו את צווארה. אתה לא אוהב אותי יותר, היא
אמרה לו. לא רק בשביל לקבל חיבוק.
הוא עמד שם, והרצין פתאום ואמר לה שכבר הרבה זמן הוא חושב שהם
צריכים לדבר על זה. הוא אמנם לא ציפה שזה יתפרץ ככה, הפנה את
מבטו ממנה לאי הסדר במטבח, אבל הוא רואה שכבר הרבה זמן היא לא
מאושרת והאמת היא שגם הוא לא. וזה לא שהוא לא אוהב אותה יותר.
הוא פשוט לא יודע, הוא במין תקופה כזאת. ואולי באמת הפסקה זה
מה הם צריכים עכשיו.
היה לו קשה כל כך להגיד לה את זה, אפילו שהתאמן ותכננן וניסח
לעצמו את השיחה הזאת כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון.
הוא ראה פתאום את הדמעות שניצנצו על הלחיים שלה ואת הפה שלה
שקצת רעד וכל כך רצה ללכת אליה, רק שלושה צעדים מפרידים
ביניהם, הוא חישב, ולחבק אותה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה, אוהב
אותה כל כך.
אבל הרגליים שלו לא עשו צעד אחד ולא שניים ולא שלושה. אין סיבה
להיות ביחד אם זה כבר לא עושה לנו טוב, הוא אמר לעצמו שוב ושוב
ושוב. אני לא אהיה כמו הזוגות האלה שנשואים עשרים שנה ושונאים
אחד את השני, הבטיח לעצמו מזמן. כשלא טוב חותכים, ככה עדיף
לכולם. ואיתה כבר לא טוב, בזה הוא בטוח. לא טוב להם. לא לו ולא
לה. מה שהוא עושה עכשיו זה צעד נבון, כך טוב בשבילו, אפילו אם
עכשיו הוא כבר לא כל כך בטוח. כך טוב גם בשבילה, גם אם היא לא
רואה את זה עכשיו ובוכה.
היא ניגבה בכף היד את הדמעות שהמשיכו לזרום ויצאה מהמטבח. הוא
נשאר שם, מתחיל להחזיר את תכולת הארונות למקום, סוגר שקית של
פסטה שהתפזרה על הרצפה, מנגב במטלית את גרגרי הקפה שנשפכו על
השיש. הוא שמע את הדלת נטרקת. היא הלכה.
רוב הזמן הוא עמד ליד החלון. רוב הזמן היא הלכה בגשם. מדי פעם
נעצרה מתחת לגגון דולף, נשענת על קיר רטוב. מדי פעם הסתובב
בחדר, מתיישב על הספה או על כסא.
אנחנו המשכנו לשתות שוקו חם בבתים חמים. זכרנו להדליק את הסדין
החשמלי, התרפקנו על ספר טוב. התנשקנו וחשבנו, כמה טוב להיות
בבית ביחד  ביום כזה.

"רק בשביל לקבל חיבוק" שיר של להקת איפה הילד, מילים ולחן:
חמי רודנר.
היא עומדת ובוהה בגשם האטלנטי, מקיש בחלון שלנו בלי הפסקה, כל
הדרך מפורטוגל עכשיו ברחוב שלנו, מצמידה את האף לשמשה ולא
מפסיקה לבכות, 'תה לא אוהב אותי יותר, היא אומרת יותר, היא
אומרת ומפנה אלי את הגב, רק בשביל לקבל חיבוק, רק בשביל לקבל
חיבוק, אל תהיה אדיש אלי, תפסיק להיות כל כך חכם, זקוקה לך
עכשיו אוהבת אותך, הגשם ממשיך ולא אכפת לו מכלום, הוא לא מפה
והוא מכה כמו משוגע, אני אוהב אותך יותר, את יודעת יותר, את
יודעת יותר, את יודעת תתקרבי אלי עכשיו, רק בשביל לקבל
חיבוק.