גל ישב על כסא ירוק, שנראה גדול כל כך, כאילו חיבק אותו. פניו
אל מול חלון גדול, אור לבן שוטף אותו. צלילים וקולות את החדר
ממלאים. קול המולת המכוניות והאנשים שבחוץ, קול של זמן לחוץ.
בחדר הוא שומע צפצוף שבוקע ממכשיר מוזר שעומד על רגל אחת. אין
למכשיר עיניים,רגליים או ידיים. אבל הוא יודע איפה גל נמצא,
והוא כבל אותו לאדמה בעזרת חוטים דקים.
הוא תמיד חלם לעוף, אבל לא עשה זאת אף פעם. פעם שאל את אבא:
"אבא, למה אני לא יכול לעוף?" ואבא ענה בקול שבור, וגרון מלא
דמעות: "בקרוב גל, בקרוב. כאשר הרופא יאשר, נוכל לצאת ולטייל,
ואתה תעוף כמו ציפור."
הרגע לעוף עוד לא הגיע. הלוואי שיכולתי לעוף, אמר לעצמו.
"מה הבעיה?" עננה קול צפצפני, שדמה לקולו של חד הרגל המכני.
הוא הסתכל מסביב וראה כי על מיטתו עומדת ציפור גדולה, שנוצותיה
הקרינו צבעים שונים בכל פעם שקרן אור לטפה אותן. היא נפנפה
בכנפיה לכמה רגעים, ונדמה היה לגל כי כל תכולת החדר עומדת
לעוף. כל תכולת החדר, מלבדו.
"אני לא יכול, אני בן אדם, לא ציפור. ואין לי כנפיים". הוא
הרים ידיים דקות לצדדים, כמו ציפור העומדת לפרוס כנף ולעוף.
"כן, את זה אני רואה. חשבתי שאתה רוצה לראות עולמות רחוקים,
להכיר אנשים, לשחק עם חברים." היא גרדה במקורה השחום את כנפה.
"הריח כאן דוחה. לא משנה כמה פעמים אהיה כאן, אף פעם לא אתרגל
אליו. למה אתה עצוב?"
"כי אני צריך להתחיל יום חדש", ענה בקול שקט. "את גרה בסביבה?
הקן שלך קרוב?
היא הססה. " הממ, כן, אפשר לומר".
"בטח הגעת לכל מני מקומות בעולם, ופגשת הרבה חברים חדשים," אמר
בהתלהבות.
"בוודאי. הייתי בכל מקום שאפשר לחשוב עליו", ענתה בפסקנות.
באפריקה פגשתי את ווסאבי, ילד בן עשר. טיילנו בחופים הזהובים
של מצריים. באמריקה הכרתי את חוליו, ואיתו ביקרתי במקדשי
האינקה."
"וואו, זה נשמע כמו כיף אמיתי", הוא השעין את מרפקו על ברכו,
ואת סנטרו על כף ידו. פניו הביעו עניין. "ואיך הגעתם לשם?"
"עפנו, כמובן", אמרה. בסוף כל טיול הבאתי אותם לגן גדול
ומרהיב, שבו קיבלו את כל מה שרצו אי פעם."
הלוואי ויכולתי לבוא", אמר בעצב.
קפיצה קלילה מהמטה הביאה את הציפור אל מסעד הכסא. הם נעצו
עיניים.
היא חשה את כאבו, ראתה כיצד המחלה מכרסמת את גופו, איבר אחר
איבר. היא ראתה את הדמעות הרבות שלו, של הוריו. הבדידות שבה חי
היתה בת לוויתו היחידה, וזה מספיק כדי לתסכל, חשבה.
הוא שהוא הולך במנהרה חשוכה וארוכה. הוא הלך שם, חופשי
בתנועותיו. קול ועוד קול קראו לו לבוא ולהצטרף. צחוק נשמע,
צחוק מרהיב שלא שמע כמותו כבר הרבה זמן, צחוק אמיתי ונטול כאב.
התחושה מוכרה, אמר לעצמו. זה כמ...
"אז אתה מצטרף למסע?" תהתה.
"כן", ענה. "אבל איך אני אעוף?"
"עשה מה שאומר לך. קום, עצום עיניים ופרוס ידיים."
הוא עצם את עיניו וקם מן הכסא. ידיו התרוממו באיטיות אל על.
הוא הרגיש חזק יותר. הוא חש שהוא יכול להרים את ידיו אל על.
קול קורא עודד אותו לעשות זאת. קול אמר לו כי כבר אין דבר
שכובל אותו אל האדמה.
"אתה רואה? זה לא היה קשה. עכשיו תחשוב על דברים שמחים."
הוא החל חשוב על הגלידה שאכל לפני יומיים; הטיול הקטן אל הגן
שליד הבית; הידיים החזקות של אבא, שתמכו בו; הצחוק המצלצל של
אחותו, אלה; החיוך העצוב של אמא.
רגליו לא נגעו עוד בקרקע. התחנה הבאה, שמע את בת לוויתו
המכונפת אומרת," סין. תחזיק חזק, אנחנו נשבור את מחסום הקול".
הוא לא ראה את פניה, אבל משהו בו אמר כי היא קורצת אליו.
השמש שלחה קרניים לקדם את פניהם.
בחדר חשוך נותר גוף קט שרוע על מטה. ברקע, צליל מתמשך.