באותו יום, באוגוסט, אימא לא יצאה מהמיטה. דפקתי קלות בדלת
חדרה ושאלתי אותה אם היא מרגישה טוב. היא בקשה שלא אפריע לה כי
היום היא מתה. התיישבתי על השטיחון שבכניסה לחדר וניסיתי להבין
מה זה למות. ידעתי שסבתא מתה וכולם הלכו להיפרד ממנה, החתול
שלי מת ואבא קבר אותו ליד הסלע הירוק במדבר, קרוב לשכונה.
היה מאוד חם באותו בוקר אז מיהרתי לסגור את כל החלונות
והתריסים וחזרתי לשבת על השטיחון ליד דלת חדר השינה של אימא.
שום קול לא נשמע מהחדר. קיוויתי שתצא אבל היא לא יצאה. בצהריים
דפקתי שוב בדלת בעדינות ושאלתי אותה אם היא רוצה כוס מים, כי
היה מאוד חם וחשבתי שאולי היא צמאה, אבל היא לא השיבה.
הצמדתי את אוזני חזק לדלת והקשבתי. בהתחלה, לא שמעתי דבר אבל
אחר כך נדמה היה לי שאני שומעת את הנשימות שלה ברווחים שבין
הנשימות שלי. קמתי והלכתי להביא את השעון מהסלון, הנחתי אותו
על ברכי ועקבתי אחר המחוגים, המחוגים זזו לאט לאט ולפתע עלה בי
פחד שהשעון יעמוד מלכת ואבא לעולם לא יחזור מהעבודה. אני חושבת
שנרדמתי, כי כשהתעוררתי המחוג הקטן הורה על הספרה חמש והמחוג
הגדול הורה על הספרה שתים עשרה. קפצתי ממקומי ויצאתי בריצה
לחכות לאבא ליד המכולת השכונתית. כמה דקות אחר כך ראיתי את
האוטובוס הישן שהביא אותו כל יום מים המלח, מטפס וגונח  במעלה
הרחוב. המדרכה החלה לבעור מתחת לכפות רגלי והתחלתי לקפוץ מרגל
לרגל כמו צפרדע, רק אז נזכרתי ששכחתי את הסנדלים.
האוטובוס עצר ואבא נפלט מתוכו כשחולצתו רטובה כולה. מיד אחזתי
בידו ואמרתי לו בלחש שאף אחד לא ישמע, שאימא מתה. אבא שתק ולא
אמר מילה, כשנכנסנו הביתה התפלאתי שהוא לא ניגש לחדר של אימא.
הוא שחרר את עצמו מלפיתת הברזל שלי ושאל אם אני רוצה לאכול.
עניתי שכן ולא ספרתי לו שכל היום ישבתי ליד דלת חדר השינה
וחיכיתי לה.
אבא שבר שלוש ביצים אל תוך קערה קטנה, המליח קלות, הדליק את
הגז והניח על הלהבה מחבת עם כפית שמן ואחר כך הוסיף את הביצים
הוא חיכה מעט ואז הפך את החביתה על צידה האחר וכיבה את האש.
ריח ביצים מטוגנות מילא את הבית, אבא חתך עגבניה, פלפל ומלפפון
והניח בצלחת, חתך שתי פרוסות עבות של לחם שחור ומרח עליהן
חמאה. כל אותו זמן ישבתי ליד השולחן המכוסה שעוונית צבעונית,
מוכתמת, על הכסא המתנדנד, ואספתי פירורים מהשולחן. אבא הניח
לפני את הצלחת הריחנית וסוף סוף הרגשתי שאני יכולה לנשום.
טרפתי את האוכל ובפעם הראשונה באותו יום ארוך שכחתי שאימא מתה.

כשסיימתי לאכול, יצאתי לשחק קלאס עם החברה שלי שושי. רציתי
לשאול אותה, אם גם אימא שלה לפעמים מתה אבל לא ספרתי לה כלום
כי לא ידעתי אם מותר לי לספר את זה. רוח מדברית קרירה החלה
לנשב והתחיל להחשיך. הילדים החלו להתפזר לבתיהם וכשאימא של
שושי קראה לה חזרתי גם אני הביתה בחוסר רצון. כל כך רציתי
שאימא של שושי תהיה אימא שלי. אימא שלה תמיד קמה בבוקר ולא
פספסה אף יום.
כשנכנסתי הביתה, שמעתי את אימא מדברת עם אבא במטבח ושמחתי
שהיא כבר לא מתה. היא ישבה על הכסא המתנדנד שבו ישבתי אני קודם
ואבא הכין לה סנדביץ'. הוא חתך לחמניה במהירות, מרח אותה
במיונז והניח בה כמה פרוסות פסטרמה. הם לא שמעו שנכנסתי, אבא
היה עסוק בהכנת הכריך ואימא בהתה בזבוב שנלכד בפסי הרעל
שהדביקה יום קודם על התקרה. ואז אבא אמר לה, כמה פעמים אמרתי
לך לא להפחיד את הילדה? אימא עשתה עצמה כלא שומעת, נגסה כמה
נגיסות מהכריך לגמה מעט מים ויצאה מהמטבח לכיוון החדר שלה,
במסדרון היא חלפה על פני מבלי לראות אותי. לאחר ששמעתי את דלת
חדר השינה נטרקת, נכנסתי למטבח והתיישבתי על כסא אחר שהתנדנד
גם הוא. לאחר כמה רגעים שאלתי את אבא, אם למות זה כמו ללכת
לישון כשעייפים.
אבא לא ענה מיד, הוא מולל חתיכות לחם קטנות בין אצבעותיו ולאחר
כמה שניות אמר בקול עייף שהוא לא רוצה לדבר על מוות עם ילדה בת
תשע. אחר כך הלכנו לישון, אבל אני לא נרדמתי כל הלילה. למחרת,
קמתי, התרחצתי והתלבשתי והכנתי לעצמי את הסנדביץ' לבית הספר,
כשהייתי מוכנה נעמדתי ליד דלת חדר השינה עם התיק ביד וחיכיתי
שאימא תצא, אבל היא לא יצאה, אז נכנסתי לחדר. בהתחלה לא ראיתי
אותה אלא רק את השמיכה עולה ויורדת. התקרבתי למיטה והבטתי בה,
באימא שלי, מקרוב, ואז התחלתי להכות בשמיכה באגרופים קפוצים של
ילדה בת תשע וצעקתי, הלוואי שתמותי, הלוואי שתמותי, והלוואי
שאימא של שושי תהיה אימא שלי.