(אישה, שרפרף)
זה הכל מסתכם במילים.
אלו שנאמרו ואלו שנחשבו בלבד.
אני אדם של מילים. ולאחרונה, משאין בידי את המילים לבטא,
מרגישה נוכחותן עוד יותר.
מילה עוקבת מילה, ואני בסקרנות של ילד שצופה בקוסם המושך חוט
מפיו, מחכה לראות מה יצא מפי.
ויש מילים סתמיות. שנאמרות בשביל למלא חלל.
הן צורבות, כואבות וקרות כל כך. הן נותנות לי תחושה שאני מתה
בפנים.
אני עומדת כאן מולכם. אישה.
התבוננו בגוף הזה
הוא אינו אלא אסופת
איברים
שניתק להם החוט הקושר אותם
נשרף כפתיל שהבעיר את חומר הנפץ
שפיזר את כל חלקיו לכל עבר
שבכוח המחשבה בלבד דבוקים הם כעת למולכם.
אם ארפה ולו לרגע אחד, מעט, יקרסו כל חלקיי ויהיו לערמה.
לא עוד אדם, רק ערמה, תפאורה על במה.
(מתיישבת)
שמעת שאלוהים מת?
תגידי, שמעת שהאני מת?
ואהבה, שמעת שהיא מתה?
והאמת...
תגידי, שמעת שרבין מת?
לא, הוא לא מת, הוא נרצח.
(דפיקות בדלת. מבט פונה אל נקודה דמיונית בחלל. אישה מתרוממת,
מסתדרת כאילו לפני מראה וניגשת לפתוח דלת דמיונית. מסתכלת
ימינה ושמאלה ובאכזבה סוגרת את הדלת וחוזרת לשבת)

אבל בעצם...
גם אלוהים נרצח
והאני, נרצח
האהבה נרצחה
והאמת...
אז למה כולם מתרעמים רק כשאומרים שרבין מת?
זו הבדידות שהביאה אותי לכאן.
זו הבדידות שלוקחת אותי חזרה בסופו של כל יום.
פעם חשבתי שהבדידות היא אחת, אוספת אליה אנשים רבים.
אבל הבדידות היא האינסוף והרגע החולף ותחושת ההחמצה. היא מנוחת
הנצח, היא הרצון לעשייה. היא הכמיהה האבודה לאמת אחת.
עבורי?
הבדידות היא קרקע, אימא אדמה. המקום היחידי שבו יש עוד סיכוי
שאהיה טובה לעצמי. היא עוטפת, היא מרווה, היא בית.
ומדי כמה זמן העיר הזאת מזמינה אותי לשכור לעצמי חיים חדשים.
הבדידות לוקחת אותי לשם ומחזירה.
אני צריכה לדעת, שהבמה הזו תישאר גם אחרי שיכבו האורות, גם
אחרי שנלך. שכובד גופי ייחרט בה, יותיר סימן לקיומי.
מילים, מילים, מילים. מה הן שוות כבר?
מה הטעם להיות עשיר במקום שלכספך אין ערך?
כמה חמוץ לרכוש אהבה בכסף גנוב?
לו רק ידעתי לרקוד...
אומרים לי: תני לזה לעבור על פנייך
תתנתקי, תתחברי, תזרמי
אבל אני לא יכולה! אצלי זה נדבק! הכל נדבק!
פה מאחור, מבפנים יש לב, לא גדול, כמו אגרוף - כך הראה לי
צילום הרנטגן.
הוא חזק ועקשן הממזר הקטן ולא מתייאש ולא מפסיק לפעול
וברגע הכי לא מתאים הוא נפתח ותופס ומחזיר אחיזה ולא מרפה...
לו רק יכולתי לרקוד... לו רק הייתה לי שליטה על גופי הייתי
מראה לו ללב הטיפש... לו רק הייתי שלומית...
גם אני פיתיתי מלכים, גם ידיי אחזו בראשים ערופים
אבל היו אלה המילים
המילים שאמרתי שלחשתי שצעקתי ששרתי
מילים שלא שייכות לי, שהיו בתוכי בשכירות בלבד
שיצאו ממני אל אוויר העולם ונלקחו על ידי אנשים
שחיות בנפרד ויישארו כאן גם אחרי שאלך...
לו רק ידעתי לרקוד...
שבעה צעיפים הייתי מורידה בפניך עד אשר במבט עצוב היית מוסר לי
את לבך והייתי יודעת שגופי שלי כבש אותך. גופי! שיכלה ככלות
נשמתי
הייתי רוצה לנוע עכשיו, ללטף את קירות החדר הזה
לקפץ מפינה לפינה
לשלוח ידי רקדנית ארוכות שינחשו את מרחב התנועה
אבל גופי המגושם, המפורק, לא מרשה לי זאת ונפשי
מבקשת להגדיר חלל
במילים אמלא את החלל. מילה ועוד מילה עד שלא ייוותר מקום
עד שנחוש יחדיו את המחנק. אז אדע את המקום ואשתכנע בגבולותיו
זה המחנק שיוכיח עבורי שכולנו כאן. אתם מתחילים לחוש אותו?
זו הנאה מזוכיסטית להכיר את עצמך תוך כדי מחנק. להיוודע אל
הסובבים אותך בידיעת סופם.
בריחה או מוות? מה תבחרו?
לו רק ידעתי לרקוד וכל זה היה נחסך מעלינו... לו רק יכולתי
להשאיר מקום לתנועה... לנשימה...

אמרת לי שאת לא כשלומית האחרת.
אמרת שריקודך לא יביא לרצח קדושים
אם כן, הביטי בי כעת וראי כיצד בותק גופי התפזר לחלקים
זה לא היה פיך ולא מילותיך, היה זה ריקודך שסימן צליבתי
עריפת ראשי היא לחישת תנועותיך
הלא שמך הוא שלומית?
הו, תראי מה עשית
בסירובך לקבל דחייתי
השכחת ממני צער אתמול
השארת אותי ללא חלום ללא סיבה לישון
ללא הזיכרון של מה שמילא אותי - אני ריקה עכשיו
לקחת את העצב אך לא הבאת שמחה במקומו
לא מותירה לי אפשרות אלא להיענות לידך המושטת לעברי
זו שלוות גופך שגורמת לי לרצות להדוף אותך
לאהוב אותך
החזירי לי את הרגש שגנבת!
האם הייתה זו רק מזימה?
ניסיתי לברוח, רחוק ככל שניתן. שכחתי, שכחתי שהארץ עגולה...
רק כאשר הנוף שהשארתי מאחוריי קידם פניי בחיוך מרושע
הבנתי מה גדול השבר איזו מהפכה!
ברגע אחד נלקחה האבחנה בין אתמול להיום, בין מעלה ומטה
טבעת הנצח סגרה עליי ובחוסר רצון שבתי אל עצמי.
אימא, הייתה זו בקשתך שניסיתי למלא. אושרך הוא שקיוויתי
להשיג.
אהבתי אלייך טבולה בזעם. קחי ממני את שק האשמה העובר זה דורות
מאם לבת מאם לבת. יש כאלה המחבקות את האשמה כמקבלות בהכנעה גזר
דין אלוהי. ויש כאלה שעל כל נשימה עמוקה מיד משלמות בשלוש
נשימות קצרות.
אני שלא יכולה לנשום או להאמין באל ברחתי מגופי.
חמת המין האנושי מופנית אליי כעת כי חינוכך בגד בי!
וגופי מבקש שאצעק - גם אני היא שלומית! גם אני היא שלומית!

זמן כה רב עבר, שכחתי מגע אדם. קרבה הפכה מעמד מפחיד וזר.
ניסיונות להשליט מרות על גוף זה המאיים להרוס נכשלים בזה אחר
זה.
נתפסתי לא מוכנה ביום שנשבו בו רוחות של פיוס. מרגישה בטוח,
צמאה למגע... מאבדת שליטה שממילא לא הייתה קיימת באמת. רוצה
לחוש אותו קרוב, אנושי וחם. וגופי מתמסר לריקוד, לזרועותיו,
כאילו חברו שוב חלקיי והיו לאחד. כלי נשיפה שהורכב ומפיק כעת
מנגינה.
לא יכולתי לעשות זאת אלמלא נוכחותו של הים ורעש אמרות הגלים
שליטפו את החוף. מזכירים לי שאם אתפרק, תבוא הגאות ותאסוף אותי
אל חיבוקו של הים.
הקסם לא נמשך זמן רב. שירת הים חברה לגופי ולמזימתו. במהרה
הבנתי שבגדו בי שוב הקרובים לי ביותר - גופי והים. חברו
חלקיקים בפעולת יצירה. בחסות החשכה, השכחה, נוצר גוף בתוך
גוף.
כף המאזניים, עליה ישבתי עד כה, מתאמצת לא להכביד, החלה שוקעת
אל המעמקים.
ומתי כל זה ייגמר? ועוד כמה תקוות נצטרך לראות בהירצחן?
בהענישי את עצמי, בשנאתי העזה לאהבה היחידה שנותרה בי, אני
תופחת מיום ליום, מרחיבה גבולותיי, אוכלת את עצמי, שורפת
דורסת, נאבקת בתוכי. מחכה לבואו של מנהיג שיוביל אותי לוויתור.
שיביא לי תקווה שאוכל לאהוב את עצמי שוב - עד שבמו ידיי אהרוג
אותו.

הו ארץ שלי, פתחי פיך! בלעי אותי! יתמזגו כאבי בכאבך, שנאת
עצמי בשנאת עצמך ואוכל להצדיק תחושותיי בתחושותייך. אנו שתי
נשים צעירות, ששנותיהן היפות נעלמות להן, נספגות במאבק. האם
נוכל אי פעם להנהיג עצמנו מתוך אהבה? האם נגיע להשלמה עם גופנו
המשוסע? האם נזכה לנשום? לרקוד?

הנה הוא קרב, הוא מגיע... זה המבול
עליי למהר אל העמקים לקבל פניו
נדמה שחיכיתי לו זמן כה רב...
כשיגיע, אשא עיניי לשמיים. בזרועות פתוחות אקבלהו. בשפתיים
פעורות אתן לטיפותיו להרטיב גרוני. לשטוף את פי מלא הזיכרונות.
כמי שנשכח במדבר, תחילה אבלע לאט, בכאב, עד אשר אתרגל.
והמים יגביהו ישרטטו את תוואי האדמה, יטבילו הכל בטוהר
בראשית...
סוף סוף אצליח להתמסר לכוח גדול ממני...
סוף סוף יוסר ממני עול נשיאת גופי...