השקט, השקט הזה שחיכיתי לו זמן רב.
קרני השמש חודרות ומציפות את החדר באורן,
אף פעם לא היתה שמש בבית. היא אהבה חושך.
היא היתה אומרת לי: "אתה ואני חיות לילה טורפות, אתה יודע את
זה, אור לא עושה לנו טוב".
היא אהבה את הצד האפל, נהנתה ממלאכת ההכאה.

ואני הייתי קם לפנות בוקר, כשעוד חושך בחוץ, והולך לקרוע את
התחת במרתף של מפעל טקסטיל רק כדי  לשמוע כשאני חוזר הביתה
בלילה: "סדר העדיפויות שלך ממש מטריף אותי! אתה לא חושב? תסתכל
על עצמך - טי שירט אחד יותר או פחות לא ישנה הרבה, גם ככה אף
אחד לא ישים לב לזה בעבודה שלך! אבל אני, אשת חברה, חייבת לחדש
את המלתחה לעיתים קרובות יותר!"

וכשכמעט כבר הייתי מדמם את נפשי היא היתה מחייכת בחיוך השטן
הזה, "תן לי נשיקה.. אמיתית, עוד אחת"... עד שהייתי  מזיין את
כל התסכול שלי החוצה, מחזיק אותה ומזיין אותה ואת כל הנשים
השטניות בחיים שלי ונרדם תשוש.
כל ערב, כשהייתי חוזר הביתה, וכבר היה חשוך, הייתי קולט שעבר
עוד יום בלי שראיתי את השמש. "מה אתה צריך שמש כשאני האור
בחייך?"
נימפומנית מטורפת! רק סקס היה בראש שלה. ואיך שהיא לא מקללת אף
פעם הזונה-קדושה הזו.

ובפעם האחרונה שהיא החליטה שאם אוהבים באמת אז אפשר לעצור שניה
לפני שגומרים ולהגיד שאוהבים, "כי כשאתה גומר אתה כל כך יפה
אבל רחוק, ואלה הרגעים שאני הכי רוצה לדעת שאתה כאן, איתי
ושלי".
לא הלך לי.
בשניה הזו שהיא כמו מדיטציה, כשתה מרגיש על סף פיצוץ כשמדגדג
עד קצות האצבעות והזרמים עולים ויורדים ומגיעים אפילו לנחיריים
והנשימות קצובות ואני עוד שניה מקלף אותה מעורה מרוב תענוג
וכאב. וחם לי אש, והחיכוך כבר על סף כאב, ואני יודע שאם אני לא
אגמור עכשיו אני אפול ונצטרך סבב ב' ואני כבר לא מסוגל
מעייפות, וההכרח הזה לגמור כבר הורג אותי, ומניע אותי בתחושה
חייתית שכזו... והיא, מהשממה אומרת לי, תגיד לי שאתה אוהב
אותי. נו, באמת, ולזרוק הכל?! באמת שרציתי אבל לא הייתי מסוגל
לשחרר את הלסת מהנעילה, ובאמת שניסיתי, אני נשבע! אבל כבר היה
מאוחר מדי, וכל הילדים הפוטנציאלים שלי נזרקו לתוך הגומי
המחורבן הזה.

ואפילו לא הספקתי להתמוטט לה על הבטן היפה שלה וכבר שמעתי צרחה
משתקת: את מי אתה משגל?
מ... מה?
משגל! משגל! משגל! מה אתה מיתמם! עם מי היית?
ואני מנסה להסביר שלא הייתי עם אף אחת והכל בגלל הלסת והנעילה,
אבל כבר לא היה עם מי לדבר. ואני הולך למטבח להביא לה מים
לווליום, ועוברת לי רק מלה אחת בראש - משגל. אני לא יודע מה
חשבתי לעצמי, אבל כנראה העייפות והלחץ וכל המתח הזה עשו את
שלהם כי התפוצצתי מצחוק, אבל החנקתי פנימה, וחזרתי לחדר ממלמל,
משגל, מ ש ג ל. והיא בקור האופייני לה ובטון של מורה ייקית
אומרת לי: "רוצה להגיד לי מה מצחיק אותך? לא הסברתי לך כבר
שמילים גסות זה לאנשים גסים?"
נכון, מילים גסות לא מתאימות לאנשים קרים שחיים באשליות
ומפזרים בכל הבית ניירות טואלט ספוגות בדמעות תנין!.
אז איך שהיא אמרה לי שהיא עוזבת אותי בפעם המאה כבר התחלתי
לארוז לה.
עכשיו היא אצל אמא שלה, "לחדש אנרגיות ולהוציא את הטינופת
האנרגטית שהכנסתי לתוכה, ואתה עוד תסבול אני אומרת לך ו..."
הדלקתי לי ג'וינט, יריתי בכלב המסריח שלה, ודאגתי להחליף
מנעולים ככה שאין לה סיכוי לחזור לחיים שלי.

השקט, השקט הזה שחיכיתי לו זמן כה רב, הגיע!
היא לא כאן.

יאללה, כמה שאני מתגעגע אליה...