הצחוק הפרוע, השטותי, הילדותי,
מלווה אותי במכונית, במשרד, בבית.
את הפלאפון שלך שבעל פה זכרתי,
אני לא יכול למחוק עדיין.

אני לא משלים, ולא מפנים,
אני לא מסכים, ואולי מוגבל,
ואין לי דרך לקבל, ולהבין,
ואולי אני ילדון, ילד מגודל.

אומרים שתגיע ההשלמה עם האובדן,
אומרים שמסתגלים וממשיכים,
אומרים שמתגברים עם הזמן,
אך הזמן שעבר את הגעגועים מעצים.

גם אם אבחר בהכחשה,
ביום חול, כמו דבר לא היה,
יודע אני שאתה אינך.

דמעות שזלגו, ואין מנחם,
ביום ההוא, כבה בי נר,
שהיה בי דולק, והיה לי חבר.