נכתב ב- 10/01/02

פרק 1
חליפת העור

הממלכה נראתה באותו הבוקר חיוורת מתמיד.
המקום כוסה ברוח אביכית, מעורפלת לגמרי, והתושבים הילכו כשקמטי
המצח שלהם מכווצים קמעה, כאילו לא שמו לב לכדור הכתום שריחף
במרחב האטמוספרי שלהם.
"שלהם" היא מילת המפתח.
הממלכה היא מונונגו, ממלכת השליטה, השליטה על עולם שלם המשתכן
בכוכב הלכת בשם כדור הארץ.
באותו יום מסוגרר, נדיר בהחלט, מאחר ששמש תמיד בערה במונונגו,
התרחש דבר שלא קרה מעולם לפני כן.
אותו יום היה כל כך שונה, כל כך אחר ממה שהורגלו אליו תושבי
מונונגו, שהם לא יכלו להתעלם. למעשה, אם הם היו מתעלמים המצב
היה חמור הרבה יותר והנסיבות שבהן התגלגלו העניינים מאותו בוקר
ואילך שינו את הממלכה לנצח.
לעולם לא תשוב עוד להיות כשהייתה.

רודריק סיים לתפור את חליפת העור השחורה-מבריקה שלו כשחיוך
ניצחון מתוק על שפתיו, מותח את קמטי ההבעה הקטנטנים שבצבצו
בצידי עיניו הירוקות.
הוא משך את מקל המגעים והצמידו לחגורת הכסף שנקשרה למכנסיים.
הוא היה כל כך מאושר.
מצבו מעולם לא היה טוב יותר. הוא קיבל עבודה באגף החדש, הבוסית
שלו סימלה את מיטב המין האנושי (והוא פגש המון חלאות בשנים
המעטות שבהן הסתובב "בחוץ");
בנוסף לזה היו לה נתונים שקשה היה להתעלם מהם.
זוג ציצים לא קטנים לא גדולים - פשוט מושלמים - וישבן מעוצב
ומוצק מתגרה בבוטות בשפיותו של המין הגברי. הוא כבר חיכה ללטף
אותו והתאפק.
המשימה שקיבל באותו הבוקר הייתה רגילה לחלוטין. ללכוד שני
מונונגים שהיו חשודים בהשתלת תוכנת העברה בזמן בבי"ס תיכון
שתלמידיו, ללא ספק קטנים מהגיל המותר לנסיעה בזמן, התבלבלו
מהמחווה ונשלחו לתקופה בלתי ידועה לכוכב בשם לא ידוע, שעדיין
לא אותר ורק ההבהובים החוזרים ונשנים בלוח הבקרה במעבדת
הביולוגיה המולקולרית של בית הספר הזכירו לכולם את שקרה.
רודריק לא סבל מונונגים. אף פעם לא אהב אותם.
בלי סיבה מיוחדת, הם פשוט חלחלו אותו ונראו לו קרים מדי,
זועפים, ללא שמחת חיים אמיתית.
העור הירוק שלהם כיסה רק את מחצית הבשר הוורדרד שמתחת ו...
ברר... לא התחשק לו להיזכר בהם עכשיו.
לא על הבוקר.
הוא סיים לשתות את הקפה המתוכנת שלו (0.1463 קפאין, 2% חלב
מאבקה משומרת בתפוסה של 0.3542 מגה חלבונים ומים רותחים, שהיו
הדבר היחידי שנשתמר בתקופה ה"זו"). לאחרונה הכל התחיל להשתנות,
רודריק חש בזה בעוצמה. הוא זכר את הכל לגמרי אחרת.
לאמיתו של דבר, הוא הגיע בכלל ממקום אחר, מזמן אחר, ולא התחשק
לו להמשיך להיות תקוע בתקופה הזו.
היא ממש ביאסה אותו.
ז'אן השאירה לו הודעה במשיבון. היא הייתה עניינית וקרה והזכירה
לו "אותם". הוא ידע שהיא חצי חצי.
לא התאים לה להישמע ככה, במיוחד לא אחרי אתמול בלילה.
"לך תדע", אמר לבמבוק החתול המאדימי שלו, "אולי איזה מונונג
השתלט על התודעה המשדרת שלה..." היא הרי התלוננה על כאבי ראש
הולכים ונשנים בזמן האחרון.

השמים הצהובים ערבלו את הכדור הכתום במעגלים הולכים ומתרחבים
ותושבי מונונגו התחילו כבר ממש לדאוג.
סיפור האהבה הגרנדיוזי שהתפרסם בעמודי ההולוגרמה היומית בקרן
כל רחוב הפתיע את כולם והשלכותיו צמררו את ממלכת מונונגו
וערערו את עתידה. הם ידעו מה יכול לקרות...
הם לא האמינו שבת מונונגו - מ"שלהם", כמו שאומרים - תתאהב כך
בבן אדם ועוד סוכן! לא בימינו, לא בזמננו.

ז'אן התעוררה משנת 42 השעות שלה ושפשפה את מצחה; היא הרגישה
מחוקה.
הדרך לחדר האמבטיה נראתה לה ארוכה מתמיד והיא פתחה את ארון
התרופות ושלפה את קופסת הכדורים הוורודים-ירוקים שרשם לה ד"ר
ג'יילו: "הם יסננו את התופעה מתודעתך ובתום השינה השנייה שלך,
לאחר שייספגו במערכת הקליטה שלך, לא תזכרי שהוא היה קיים
בכלל..."
את ההבטחה הזו היא הייתה חייבת לאמת...

בני האדם הם עם מוזר מאוד לאהבה, כך החליטה ז'אן ובלעה ארבעה
כדורים.
עננת רודריק התעופפה לה מעל כוס המים, כשנטלה את הכדור החמישי
ובלעה אותו בהכנעה.
עננת רודריק התפוגגה.
לא התחשק לה לחזור ולישון אז היא התקשרה לבטי, התומכת
האלקטרו-בינארית שלה. הצליל היה תפוס. ז'אן השתרעה על הספה
הקטיפתית שבסלון, האדומה-מדם, עצמה את עיניה בעדינות ודמיינה
חיים שקטים ושלווים, ללא סערות או חבטות, כפי שידעה לפנים.

רודריק יצא לדרכו כשחליפת העור החדשה שלו לגופו, עובר דרך
עמודי הניקוז הענקיים שהותקנו בחצר בניינו. הוא ידע שהממלכה
מייעדת אותם למטרות מלחמה עתידית וכי הגיעו דיווחים שוטפים על
השתלטות מוחות חלקית שאירעה בצד הדרום-מערבי של כדור הארץ.
עמוק פנימה שמח על ההשתלטות והצניע את רגשותיו.
אסור שיידעו בסוכנות את רצונו האמיתי, האנושי, הכנה, בחופש
מוחלט. הוא התגעגע למר סטונס.
הוא לא ראה אותו כבר מספר שבועות ובמסדרונות דובר על "דרך
חדשה" שאליה פרש מר סטונס.
"הם בטח בעקבותיו", מלמל רודריק, "הבני זונות האלה לא ייתנו
לבחור כמו מר סטונס לצאת ככה סתם מהסוכנות".
הוא הדליק סיגריה ישנה שמצא במכסה מנוע של רבקונית נידחת, מין
חללית-צעצוע שמגיעה רק לאלפית מהירות האור שצריך כדי להגיע
לסולפיקה, הממלכה השכנה.
'בטח שייכת לעוד מונונגון מתבגר...' חשב והצית את הסיגריה. זו
לא הייתה עוד אחת מהסיגריות "שלהם".
'איך הוא הסכים לוותר על החומר הזה?' שאל את עצמו וכשהרים מבטו
גילה את סימני הדם והמאבק על דלת הרבקונית.
"מישהו שילם עלייך בדם, יקירתי", אמר ושאף שאיפה עמוקה וטובה,
חיוך עלה שוב בקצות פיו וחרץ את חריציו שבצידי העיניים. עוד
מונונג, פחות מונונג, מה זה כבר משנה. הוא רצה לסיים את
התחייבויותיו לסוכנות ולצאת לדרכו בחזרה הביתה.
בינתיים יצא רק עד השדרה הסואנת וחיכה להסעה.
הוא קבע עם נוקי בדיוק ב-8:00 ולא ראה אותו באף מקום.
מכוניות, משאיות ורבקוניות-כביש פייחו את האוויר שהיה אביך
במיוחד באותו הבוקר ורודריק השתעל.
הוא שלף את הסלולארי הממוגנט שלו וחייג שוב לז'אן.
הצליל היה תפוס. שוב.
"מה היא עושה בשעות כאלו, לעזאזל?" הוא כבר ממש רצה לדבר
איתה.
המונית הראשונה שחלפה הייתה מעוכה באופן מפחיד ונעצרה בדיוק רב
ליד רודריק. נוקי שלף את ראשו מהמושב ושלח אותו בקונדסות אל
מחוץ לחלון. רודריק נבהל. הוא הכיר את הטריקים של נוקי אבל
הפעם הוא ממש הגזים.
נוקי היה מונונג אציל (היחיד שרודריק סלח לו על היותו מונונג;
הוא אפילו די חיבב אותו, למעשה) שעבד בשירות הסוכנות.
רוב עובדי הסוכנות היו בני אדם ובני כלאיים. מונונגים "טהורים"
(אם אפשר לקרוא להם ככה בכלל) לא עבדו בה בשום פנים ואופן. חוץ
מנוקי. הוא היה ענק ומצחיק מאוד. חיוכו היה שובה לב אנושי
מהשנייה הראשונה שזרח על פניו הספק ירקרקות ספק סגלגלות.
רודריק תחב את ראשו של נוקי בחזרה ונכנס במהירות למונית. הוא
כמעט מאחר.
הפגישה תוכננה ל-8:15 ומר ג'ונסן לא אוהב שמאחרים.
בפעם הקודמת שרודריק איחר הוא נשלח לעשרה ימי הסתכלות בשיממון
הארקטי של צפון הממלכה.
הוא נאלץ לצפות כל יום באותו נוף צחיח וקפוא, בלי היכולת לנקוט
עמדה, לדבר או לפעול בקשר לכלום.
לא שקרה שם משהו, הוא פשוט הרגיש דחף עצום לצרוח לאחר שלושה
ימים ולא הצליח.
"יש להם שיטות אכזריות ולא בא לי לבקר "שם" שוב", גער בנוקי.
"שם" זו מירנקה, היחידה הצפונית הנידחת שאליה נשלחים כל
הסוכנים הסוררים.
נוקי הרצין ושידר למוניטור ההולוגרמי את יעד הנסיעה.
המהירות נקבעה ל-240 קמ"ש.
רודריק עיקם את פרצופו והסתכל דרך שמשת החלון על הנוף המתחלף.

בזמן שעצמה את עיניה, זיכרונות רודריק צפו ועלו כמו מתוך ערפל.
ז'אן פקחה את עיניה בבהלה.
הרופא הבטיח שזה ייעלם. שהיא תשכח בכלל שזה היה. עיניו הירוקות
בערו בעוצמה והיא לא הצליחה לברוח מהן. מהשפעתן עליה. היא אהבה
אותו אהבת אמת, ואף רופא - לא, גם לא ד"ר ג'יילו - יצליח להמס
את רודריק שלה.
היא קמה בזהירות מהספה, מהדקת את חליפת ההתאוששות המימית
לגופה, קושרת בזהירות את שערה השחור הארוך ומזליפה טיפות מי
תפוזים להגברת ההתעוררות.
ההתעוררות שחשה כשהייתה בזרועותיו לא דומה לאף התעוררות שנוזל
שנרקח בידי מונונג יכול לגרום. היא הזליפה עוד. ניסתה לחזק את
התחושה שמעולם לא הרגישה לפני שפגשה אותו. רודי שלה, רודי
המתוק וה...
'טוב, אני עוד עלולה לפספס אותו אם לא אצא מיד!'
היא התעטפה בשל הפרוותי שקנה לה - מעולם לא קנו לה מתנה כל כך
יפה - ויצאה לדרך.
'היום הזה מוזר', כך הרגישה מיד כשיצאה לרחוב. השמים הצהובים
היו סוערים, עמומים מתמיד, מאובקים. 'מה כבר קרה?' שאלה בלבה,
לא יודעת כלל שסיפור אהבתם פרץ את סודיות המרתפים של הסוכנות
והתפרסם על כל עמוד הולוגרמה אפשרי.
החדשות רק הלכו ונעשו רעות יותר. כשעמדה מול עמוד ההולוגרמה
הקרוב לביתה התחוור לחלוטין מצב הממלכה. והמצב היה רע. רע
מאוד.

פרק 2
הפלישה

המשרד של מר ג'ונסן היה כולו זכוכית. המזכירה, אורטיס 2, הייתה
רובוטית שנבנתה על דגם מונונגי משוכלל ותוכנתה לענות ל-30
טלפונים בו זמנית בעת שטיפלה בציפורניו של מר ג'ונסן.
"אין כמו מניקור בוקר", חייך מסופק.
הוא אמר את אותו משפט בכל בוקר באותה הנימה.
השולחנות השקופים שידרו מדי שעה את החדשות ובשנייה שרודריק
נכנס למסדרון הזכוכית שהוביל לחדרו של מר ג'ונסן התדרים הוגבהו
לכדי 280,000 מגה-הרץ, משהו שאפילו רודריק לא הצליח לסבול. הוא
הפנה בחדות את ראשו לשולחן הזכוכית ולפני שהספיק לשמוע את
המילים: "פלישה חוץ גלקטית שפגעה במערכות..." התנפצו בזו אחר
זו כל הזכוכיות במשרד ועפו לאלפי רסיסים לכל עבר. הקירות
התפוצצו אחריהן והוא הספיק לראות את צלליתו של מר ג'ונסן עפה
בחבטה אדירה על אורטיס 2, שהתלקחה באור אולטרה סגול מהסוג
שרודריק נהנה ממנו בעיקר במסיבות הפרועות בהן נהג לבלות. לא
היה לו זמן לחשוב והוא התכופף ונבלע בתוך מה שנראה לו כמו
תא-חירום אנרגטי תלת ממדי שהסתתר ברצפה הכפולה. התא עשה שלושה
סיבובים ונעלם.
רודריק לא מצא את המצת ושום דבר לא האיר לו את שהרגיש.

מנגינת הפסנתר התעצמה בראשה של ז'אן. רודריק חייך אליה וניסה
לגעת בה. הגרעין האנרגטי שבער בעצם החזה שלה כבר כאב ושרף, היא
לא עמדה בזה והתעלפה.
רודריק נסחף לאחור ושמט את ראשו, הצבעים התחלפו במהירות מסחררת
ובתוך הקיפאון שחש הבזיק מולו מזרק. הוא נבהל מזיכרון המחט
בזרועו והתעלף גם כן.
"הזמן רץ, רץ", אמרה אמו של רודריק.
"שירוץ, תני לו שירוץ - סימן שמעניין", ענתה סטלה השכנה.
אלה המשפטים שנחרתו בזיכרונו כשהתעורר מעלפונו. בדרך כלל לא
זכר דבר.
"שירוץ, תן לו שירוץ", המילים נחרתו וחרטו את תאי מוחו.
שירוץ, שירוץ...
"אההההה!" זעקה פילחה את גרונו ונשלחה היישר אל הריק השחור
שסבב אותו. "אהההההה!" שוב צרח. הפעם חזק יותר, חד יותר.
שום הד לא נשמע, אף אחד לא ענה לו.
הוא צרח שוב ושוב ושוב עד שנטפו אגלי זיעה ממצחו, גרונו האדים
וורידי מצחו כמעט ופקעו.

הטמפרטורה הייתה נמוכה מאוד, קרובה לאפס, אך נראה שזה לא הפריע
לקריסטינה לפלס את הדרך בערבות הקפואות של מירנקה, החלק הכי
צפוני ביחידה הכי צפונית של מונונגו.
היא צפתה באווזים הלבנים חוצים את הסחף בנהר הגדול וידעה שתוך
דקות ספורות הם יעופו, יפרשו כנפיים הכי חזק שאפשר ולא - יקפאו
יחד עם הנהר.
העונה הזו הייתה האהובה עליה מכולן. היא נהגה להתלבש בחלקי
הפליז הקטנטנים שתפרה לגופה, שני חלקים של בד רך ועדין שרפרף
על עורה הוורדרד, ולשהות שעות בשמש החמה, הנעימה, עד שנצרב
גופה.
עד שממש הרגישה שהשמש סימנה בה את סימניה.
זה היה במרכז הממלכה, לא כאן. כאן - במירנקה, היא נאבקה ברוחות
מקפיאות ובחושך חלקי, שאפשר לה לזהות את בוהק כנפי האווזים ולא
יותר מזה.
הצריבה שחשה בגרונה הזכירה לה את המשקה האחרון ששתתה לפני
שיצאה לדרך.
המשימה שעמדה לפניה הייתה מיוחדת במינה; זו הייתה המשימה הכי
קשה שהיא ניצבה מולה אי פעם.
אף אחד לא שלח אותה למשימה הזו, בטח שלא הסוכנות.
זו הייתה משימה אישית והיא הייתה נחושה בדעתה לבצע אותה.

מר סטונס היה המרגל החד והמטורף ביותר שהוציאה הסוכנות תחת
ידיה.
"just like a rolling stone" היה השיר הקבוע שהתנגן במשיבון של
מר סטונס.
הוא היה מלא קסם והומור וקריסטינה נשבתה בן רגע בקורים שנטוו
סביבה.
למעשה, היא התאהבה בו עד כלות, יותר ממה שחשבה שתתאהב, יותר
ממה שהרשתה לעצמה, מאחר שהזהירו אותה שכך יקרה והיא לקחה את זה
בחשבון. מתמטיקה לא היה הצד החזק שלה, מסתבר.
שום דבר לא עזר, האהבה הזו הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר
שהרגישה בחייה והיא לא ויתרה עליה כל כך מהר.
זה היה קשה.
עכשיו היא בדרכה אליו. אל מר סטונס. היא מעולם לא ידעה את שמו
הפרטי והמשימה הייתה לחסל את נוכחותו לבלי זכר. כך החליטה.
לפני מספר לא רב של שנים קריסטינה הייתה מודה שזו משימה מהקלות
שיש. למעשה, זו תמיד הייתה המשימה הכי קלה בשבילה. לחסל.
לא עוד.
בזמננו (או יותר נכון, אם נהיה מדויקים - בזמנה של קריסטינה)
המשימה לחסל נוכחותו של אדם זה או אחר לבלי זכר היא בלתי נסבלת
ואף מהקשות ביותר.
הזמנים השתנו והצורות הרבות בזמנים השונים שבני אדם ואחרים
מצאו עצמם בהן הפכו לרבות פנים יותר ויותר.
למעשה, בכל יום נוספו עוד ועוד אפשרויות וממדים שהתווספו
לאינספור קיימים והדבר הפך את המשימה כמעט לבלתי אפשרית.
כאן קריסטינה נכנסה לתמונה. היא התחייבה להצליח.
קריסטינה וז'אן נהגו לשתף פעולה במקרים כמעט בלתי אפשריים עד
בלתי אפשריים בעליל ונהנו מאוד אחת מהשנייה. נהנו עד כדי כך
שלא ניתן היה להפריד ביניהן. נהגו לכנות אותן בשם: "סיקי
וסייקי".
ז'אן הייתה סיקי מאחר שנראתה תמיד חולה, חיוורת ושדופה,
וקריסטינה האדומה הייתה סייקי, שטירופה הוביל אותה למשימות
הקיצוניות ביותר שהוציאה הסוכנות.
הסיבוב החד שנתקלה בו הגיע בדיוק בזמן וקריסטינה שמחה לפנות
לדרך חדשה, מפותלת מעט יותר מאחר שהקודמת די שעממה אותה.
היא למדה מז'אן איך להוריד את טמפרטורת הגוף לאפס ובכך להתאימה
למערכת החיצונית והרגישה אפילו חם מהרגיל.
'השיטה הזו תמיד עובדת', היא חייכה לעצמה בסיפוק. 'עכשיו - איך
אני מגיעה מכאן לשם?'
היא שנאה אותם על ששלחו אותה להסתכלות אחרי מה שקרה וחיסלה את
שלושת המונונגים ששמרו עליה באדיקות.
האהבה האסורה אל מר סטונס היא שגרמה להם להחליט על מירנקה
כמקום ה"בילוי" הנוכחי של קריסטינה.
היא עמדה עכשיו מול גשר עצום ממדים, שנתלה מעל הנהר שקפא
בינתיים.

'אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני
אוהבת כפי שמעולם לא אהבתי, כפי שלא ידעתי שאפשר להרגיש. אהבה
עמוקה שאין לה מילים. אין מספיק צבעים שיתארו אותה ואין מספיק
צלילים שימחישו את הצמרמורות שעוטפות אותי כשאני מסתכלת
בעיניים שלך, הירוקות האלו.
אישה אוהבת גבר, כמה שאישה יכולה לאהוב גבר.
עד הכוכב הכי רחוק, הגלקסיה הכי מוצפנת ושכוחה, המצפה הכי רחב
והמכתש הכי עמוק.
הגבעות, ההרים והבקעות שבירח מלאים באהבה שלי אליך.
האהבה שלי אליך עוטפת את כל היקום וממשיכה אף מעבר. הרבה מעבר
לכך, far... far... עד שאין כבר אין סוף, עד אינסופ, עד שאין
מקום שיש לו סופ לאהבה ולך ולי. ולך ולי ביחד'.
היא יכלה להמשיך שעות.
סימני הכפייה מהמעבדה של ד"ר ג'יילו לא ירדו לה מהרגליים
והעצבות החלה להציף אותה.
ז'אן הייתה יכולה להמשיך עוד שעות. היא תספר לו את כל זה. היא
נשבעת. למרות שאחד החוקים הנוקשים של הסוכנות אסרו עליה ועל כל
מי שעבד שם לדבר על רגשות. הם לא היו חופשיים, היא ורודריק.
לגמרי לא חופשיים.
"הם" לימדו אותה כל מה שידעה ורק לעתים רחוקות התגנב זיכרון
מעבר ילדותי יותר, קדום יותר.
היא הייתה לוחמת, תמיד הרגישה כך. לוחמים לא מדברים על רגשות,
לוחמים לא אמורים לדבר על רגשות אבל לוחמים מרגישים, ועוד איך
מרגישים, לא משנה כמה מתאמנים, כמה אוסרים זאת - זה קורה שוב
ושוב.
בכל פעם שעלתה במדרגות החירום לביתו של רודריק התרגשה. אסור
היה להם להיפגש.
היא הרגישה כבולה ומנוכרת מהאנשים שנתנו לה כל מה שיש לה והאדם
היחידי שיוכל להבין אותה הוא רודריק, הוא היחיד שיוכל לעזור לה
לצאת לחופשי, כפי שתמיד חלמה שיקרה. מעניין איפה הוא יכול
להיות...
היא בהתה במסך ההולוגרמי באמצע הרחוב ומבטה היה מזוגג וחולמני,
כשלפתע טולטלה על ידי מונונג ענק שצעק וירק: "מה קורה לך?
תברחי, תברחי - הם השתלטו עלינו בחזרה, אחרי כל השנים האלו,
תברחי!"
היא נהדפה על ידי אנשים שונים, ילדים ומונונגים עצומים שהיו
שומרי הממלכה והגיעו בהקדם האפשרי כדי לפנות את התושבים
המבוהלים.

לא כולם היו מבוהלים.

רודריק הרגיש שכל העצמות בגופו קלות כנוצה.
כזקיק של נוצה. הוא מישש את עצמו שוב ושוב והרגיש את נוזליות
גופו. זה הדהים אותו אך לא הבהיל אותו. הוא הפך למדוזה. לא ממש
מדוזה, אלא למעין משהו נוזלי וצמיגי, קליל וסמיך גם יחד.
הוא הרגיש כ"רודריק" אך ללא ספק כבר לא היה אותו רודריק. למרות
שניסה לחשוב כיצד הגיע למצב שבו הוא נמצא לא הצליח להעלות על
צל מוחו ולו שביב אחד של מחשבה. למעשה, הוא החל לחשוד שאין לו
מוח יותר, שבמקום מוחו צף לו עיגול סמיך של נוזל לא ידוע שעשה
גלים חוזרים ונשנים וההרגשה לא הייתה רעה כל כך.
הוא התפלא. אולי חשב יותר מדי במרוצת חייו שכעת, משניתנה בידיו
ההזדמנות לחדול מלחשוב - אימץ אותה בשמחה. ואיך אוכל לאחוז את
ז'אן שנית? הוא ניסה לחפש דרך לחבב את צורתו הקודמת.
לא היה שום דבר שהוא יכול היה לעשות. הוא צף במרחב-חלל לא
מוגדר בזמן לא ידוע ומהירותו הלכה וקטנה, חלקיקיו הפכו למקשה,
נפרדת ומפוררת הייתה תודעתו. האם אי פעם יצא מהמצב אליו נקלע?
והאם זה מה שכולם התכוונו כשדיברו על ה"מרכבה"?

ה"מרכבה"...

כשז'אן החלה לרוץ היא לא חשבה לאן היא רצה. היא נזכרה שמשרדו
ומעבדותיו של ד"ר ג'יילו נמצאו מספר בלוקים צפונה ולשם היא
בטוח לא רוצה להגיע.
היא החלה לרוץ דרומה, משתחלת בין הדמויות השונות שהתערבבו זו
בזו, מבוהלות ומקיאות מרוב פחד - מונונגים אף פעם לא הצטיינו
בהיגיינה גבוהה או באיזשהם נימוסים אחרים.
היא רצה כל עוד יכלה ושנייה לפני שכוחותיה אזלו יד ענקית הושטה
לצווארה, אחזה בשל הפרוותי שנלפף על גופה ונשאה אותה אל תוך
בניין משרדים או מדויק יותר לומר, שרידי משהו שנראה כמו בניין
משרדים בעבר.
היא לא ראתה מי זה שמחזיק בה, היא רק הרגישה את זרועו. היא
מיששה אותה וידעה מיד.
נוקי.
נוקי היקר והטוב. היא נשמה לרווחה וידעה שהיא בידיים טובות.
נוקי רץ מתנשף במעלה המדרגות המפויחות, מחזיר חיוך על חיוכה של
ז'אן אליו והודף שומרים מגודלים מטעם הסוכנות שחששו לחיי מר
ג'ונסן והקפידו לא לתת לאף אחד לעבור בדרך למשרדו עד שייוודע
מה עלה בגורלו.
הוא פתח את הדלת שנותרה שלמה וצנח שלוש קומות במהירות מסחררת
כשז'אן בזרועותיו.
זה היה מפתיע אך ז'אן שלפה מיד את יתד המראות שלה והקישה
פעמיים בדופן הקירות שחלפו על פניהם בדרכם מטה. הם נעצרו
וריחפו, ניתקו זה מזרועות זו, הביטו לעבר הקומה ממנה צנחו
והתפעלו. לבה החסיר פעימה.
זכוכיות המשרד נעלמו כלא היו, הנוף שהשתקף מחלונות משרדו של מר
ג'ונסן לפתע לא השתקף כלל. הוא התקיים בעצמו, ללא הזכוכיות.
נוקי וז'אן מצאו עצמם בין שמים לארץ כשפס דק של אווירוניום
תוחם את שטח המשרד. אווירוניום היה החומר המקביל לאוויר בממלכת
מונונגו והוא היה בצבע פנינה בהירה.
לא נשמו אותו, הוא פשוט סימן טריטוריות. בממלכת מונונגו לא היה
צורך בחמצן.
לכל תושב בממלכה הותקנה מערכת נשימה מיוחדת בגופו,
אינדיבידואלית לו בלבד, כך שתושב אחד יכול היה לנשום הרכב
מסוים של HoG 2 C ותושב אחר נהנה מתענוגות ה-CHo2 H וכד'.
זו הייתה מערכת משוכללת מאוד ובין הדברים הרבים שהפרידו בין
עובדי הסוכנות לתושבי מונונגו הייתה גם העובדה שלכולם, לכל
עובדי הסוכנות, הותקנה מערכת נשימה זהה ומקבילה.
בכל מקרה, בעודם תלויים כך בין שמים לארץ הרימו ז'אן ונוקי את
ראשם וחזו במראה נדיר.
במרכז המתחם, שהיה משרדו של מר ג'ונסן, בין פסי האווירוניום
הפניניים-בהירים, הסתובבה על צירה צורתה הגאומטרית המופלאה של
ה"מרכבה" והבזיקה הבזקים מנצנצים בגלים קצרים. היא הייתה
צבעונית וענקית. ז'אן ונוקי ניסו לרחף לעברה אך נהדפו על ידי
גל חזק של אנרגיה. נוקי החליט להשתחרר מריחופו והקיש באצבעותיו
שלוש פעמים. הוא נחת בחוזקה על קרקעית שרידי הבניין והותיר
אחריו קופסת מכוונים בכדי שיוכל לאתר את ז'אן בשנית. היו לו
עוד הרבה דברים להספיק לעשות.
ז'אן לא יכלה להפסיק להסתכל על ה"מרכבה" הזו. זה היה דבר יפיפה
מאין כמותו. צורת מגן דוד תלת ממדי עצום בגודלו, שפסק מנצנוציו
והפיץ כעת אור בהיר ונוגה.
היא חשבה על דרך להתקרב ואז קלטה בזווית עינה את מזכירתו של מר
ג'ונסן. היא הייתה מפויחת לחלוטין ויחסית לרובוט נראתה נרגשת
ועצבנית. היא זיהתה את ז'אן בחצי העין שנותרה לה והתקרבה לעברה
בוכה. זה היה מראה קורע לב. הרובוטית המסכנה נגעה בשברי עצמה
ומיררה. ענני אבק ועשן עלו ממנה ודמו של מר ג'ונסן היה מרוח על
איבריה הפנימיים. ז'אן ידעה שזהו דמו של מר ג'ונסן. ראשו היה
תחוב בין ידיה המתפרקות של אורטיס 2.
ז'אן רצתה לנחם אותה, אולי יצליחו לתקן את המעוות במעבדות
הסוכנות ולשלוח אותה לשיקום מקוון. לפני שהספיקה לפלוט את
מילות העידוד נרעדה מעוצמת הפיצוץ שהתרחש מול עיניה והספיקה
לנקוש שלוש פעמים בכדי להשתחרר מריחופה ולצנוח הרחק מהשברים
המתעופפים של אורטיס 2.
זה היה מחריד.

ערימת המחשבות שהעסיקה את קריסטינה התגמדה אל מול ערימת הקרשים
שערמה מול הנהר שעמדה לחצות. הסיכויים היו לרעתה אך זה לא היה
שונה מבדרך כלל. היא קשרה קרש לקרש בחבלי היוטה שהיו בחגורתה
וציפתה אותם בשעוות טפלון עמידה במים. היא ממש אהבה את ההמצאה
הזו. ברגע שסיימה העמידה את סולם הקרשים שהתנשא לגובה של שלושה
מטרים והטיחה אותו אל העבר השני.
הגשר התנועע קלות וקריסטינה פסעה פסיעה ראשונה ועצרה. להקת
האווזים חלפה מעל ראשה ובוהקם ליטף את פניה המודאגות. היא
החליטה לחצות בבת אחת, עצמה את עיניה והחלה לרוץ. היא הרגישה
שהיא פורצת לתוך שדה אנרגיה סמיך ונשמה עמוק לפני שנבלעה
בתוכו. היא כבר הרגישה את צמיגותו ואת נוזליותו אבל אז נהדפה
באכזריות אחורנית.
"אוף, אני שונאת את זה", מלמלה לעצמה, רוטנת.
היא התבוננה נכוחה ולא ראתה דבר.
"אני יודעת שבכל פעם שאני משתמשת בך אני מוותרת על הגבולות
המותרים לי אבל אין לי ברירה, יסלחו לי שם", היא נהגה לדבר אל
יתד המראות שלה לעתים קרובות.
היא סימנה X ענק ב"אוויר" והשחילה אותו במרכזו.
דלת זוהר נפתחה בפניה. המסדרון היה ריק ממונונגים.
"הו, לפחות "הם" לא פה להפריע", היא החלה לפסוע במסדרון
הבהיר.
"שיקפצו לי עם החוקים שלהם, הרבה יותר כיף לראות מאשר לנחש
בחושך..." לפתע נעצרה.
אל מול עיניה התהווה חישוק מוקף בזרמים חשמליים שרטטו קלות.
היא החליקה יד על המשטח והרגישה בליטות מוזרות. מעולם לא ראתה
דבר כזה. היא החליטה לנטרל את החישוק למרות שידעה שהדבר יוכל
למנוע ממנה לעבור דרכו ומסעה יגיע לקצו וכך גם משימתה.
היא נשמה עמוקות והעבירה את יתד המראות על פני הבליטות. הן
נרעדו ושקשקו, גלים החלו לעבור מצד לצד וצבעים שטפו את פני
החישוק עד שסנוורו את עיניה של קריסטינה.
היא נשמה שוב ופסעה אל תוך החישוק.
רגל אחת שלה החלה לרקוד והשנייה פרפרה. בכל גופה אחז רעד חזק
שלא הפסיק. היא חייכה, זה דגדג אותה. היא הרגישה אט אט בנוזל
סמיך וקליל העוטף את גופה, ההרגשה הייתה חמימה ונעימה והיא
התמסרה לה.
מזמן לא הוסטה תשומת לבה ממשימה כפי שקרה כעת אבל חיים רק פעם
אחת אז לעזאזל...

רודריק כבר לא היה רודריק וקריסטינה הייתה בדרך ללא קריסטינה.
רק ז'אן עוד עמדה מחוץ לחוויה ובהתה ממושכות ב"מרכבה". היא
רצתה לטפס שוב למעלה אך השומרים מנעו זאת ממנה ונוקי כבר לא
היה בסביבה.
היא אספה את קופסת המכוונים ורצה לכיוון השער.
נוקי עמד שם, נצמד לדופן הטרנסלייטר, וסימן לז'אן לבוא אליו.
היא היססה בתחילה כיוון ששמעה בסוכנות על נפלאות המכונה ולא
הייתה בטוחה שתוכל לעמוד במעברים האלו. היא לא הייתה כל כך
בריאה והתגעגעה. כל כך התגעגעה. נוקי חייך אליה כי ידע כמה
התגעגעה. הוא ידע שהמעבר של ז'אן בטרנסלייטר יעשה אותה מאושרת
מאוד!
הוא סימן לה להיכנס אך ז'אן שאלה אותו מה לגבי ה"מרכבה". נוקי
שלח מבט למעלה שרידי הקומה השלישית.
ז'אן נשאה עיניים בעקבותיו והבחינה ב"מרכבה" מתקפלת לתוך עצמה
ונעלמת.
"הכל בראש", חייך נוקי ופתח את דלת הטרנסלייטר. "את נכנסת?"
ז'אן הביטה בו, זיהתה את מבטו הסמכותי ונכנסה. היא הפקידה
בידיו את יתד המראות שלה. לא יהיה לה צורך בו יותר.
התא החל לרעוד ונבלע באדמה בלי להותיר סימן ולו הקלוש ביותר
למה שמתרחש.

מר סטונס קם בשעות הצהריים, כהרגלו, ועישן את החומר הכי משובח
שקיבל מזה שנים. זה הפתיע אותו. שיש עוד משהו שמסוגל להפתיע
אותו.
"זה ואם קריסטינה תופיע פתאום", אמר לעצמו.
הוא היה ידוע כגורם-הפתעות ולא להפך.
"נו, משתנים, מתפתחים - אין מה לעשות נגד זה, ואני לא מתכוון
להילחם בזה".
הוא האכיל את דגי הזהב הבורמזים שקנה וצפה בהם מחסלים במהירות
את סירופ-ג'ונסן שרקח משאריותיו של מר ג'ונסן.
הם נהנו מאוד, הדגים. נראה היה שטעים להם ומר סטונס גיחך
בסיפוק.
הוא עמד מאחורי אחד המבצעים החשובים ביותר שהתבצעו אי פעם ושמי
יודע אם אי פעם יבוצע שוב... הוא חיסל את ראש הסוכנות!
למעשה, הוא חיסל את כל בניין הסוכנות אבל זה היה הפרט השולי
יותר.
הוא הרגיש שבא לו להרים כוסית.
הוא מזג לעצמו את הוויסקי הקבוע שלו ולפתע חש צביטה. היא הייתה
חסרה לו.
מעולם לא הרגיש סוג כזה של געגוע. קריסטינה הייתה היחידה
שהצליחה לגרום לו להרגיש. המונונגיות המטומטמות היו חסרות
תשוקה אמיתית לחיים והוא לא הסתדר עם המוגבלות הזו שלהן.
הוא ניסה לסלק את התחושה המאוד מוזרה שהזדחלה ללבו ולא הצליח.
"איפה התומכים הבינאריים האלה כשצריך אותם?" הוא טרק את
השפופרת בכעס, זרק את הטלפון התכלכל על הקיר והפך את השולחן עם
הכוס והמשקה.
הכל הסתובב סביבו. הייתה לו סחרחורת בלתי נסבלת והוא התחיל
לצרוח. בחיים לא קרה לו דבר כזה.
מר סטונס היה המרגל הקשוח ביותר ב"עולמות".
הוא נודע כ-"The toughest motherfucker" הכי גדול שקיים. מה
קרה?
הוא עמד מול הראי והסתכל על פניו ממושכות. חיוך קטן עלה
בזוויות פיו.

היא נגעה בו. היא ממש הרגישה שהיא נוגעת בו. רודריק נרתע
בתחילה ואז זיהה את התחושה. זו ז'אן. ז'אן האהובה. הוא לא
הצליח לדבר, לא יכל גם אם רצה; והוא לא רצה. הוא רק נגע בחזרה
והיא הייתה שם, כולה זוהרת. היא הייתה מ ד ה י מ ה. הוא היה
מדהים. הם חייכו זה לזה. בתחושה, כמובן. הם לא ראו או שמעו
דבר. והם גם לא נבהלו מהצורות המוזרות שהפכו להיות מכיוון
שידעו מי הם. הם הרגישו מי הם כעת ומשהתאחדו - שום דבר לא יכל
לפגוע באושר.

קריסטינה שלפה את סיכת הנצח ונעצה אותה באצבעה. היא החלה להקיז
את דמה בעדינות ונבלעה בעננת הזוהר שעטפה אותה, שסחפה אותה.
היא חשבה עליו והרגישה לפתע שהיא מרחפת במהירות מטורפת לכיוון
חור שחור. היא נבלעה בתוכו ונשלפה שוב מהצד השני, נוחתת על גבי
גרם מדרגות קשה במיוחד שפגע בישבנה.
היא שפשפה אותו והתעצבנה. "כמה מכות כבר אפשר לחטוף במהלך
משימה מזדיינת אחת?"
היא סקרה את סביבתה וזיהתה מיד היכן היא נמצאת. במדרגות האלו
עלתה לא פעם ולא פעמיים.
נצח ראתה עצמה עולה במדרגות שהובילו לגבר היחידי שאהבה. היא
עמדה עכשיו בפני משימת חיסול.
איך תעמוד בזה?
היא טיפסה מהר במעלה המדרגות, מותירה אחריה שובל אבק מסתחרר
והגיעה לקומה התשיעית.
הדלת מימין.
היא צלצלה בפעמון. לא הייתה תשובה.
"נו, אני לא מצפה שתענה לי", היא שלפה את חרב הלייזר וחרכה את
המנעול.
הבעיטה ששמע גרמה לו לסובב את ראשו מהראי. החיוך לא ירד
מזוויות פיו, הוא רק גדל והרחיב את פניו. הם קרנו מאושר. זו
הייתה היא. סוף סוף.
"בדיוק חשבתי עלייך", הוא התקדם לעברה.
"יופי, נחמד מאוד!" קריסטינה ניסתה לשמור על איפוק. "אבל
הנסיבות לא ממש... באתי לחסל אותך..." היא שמרה על קור רוחה.
"תמיד היית כל כך אמיצה", סטונס שרק שריקת התפעלות,
"וחוצפנית..." הוסיף.
הוא הרים את הבקבוק מהרצפה ולקח כוס נוספת מהמזנון.
"רוצה?"
קריסטינה עמדה עם חרב הלייזר שלופה.
"תמיד נחמד להרביץ איזה דרינק לפני שמחסלים, לא?"
"זה מה שעשיתי, בכל אופן, לפני שחיסלתי את הסוכנות..." הוא לגם
מהמשקה והגניב מבט קטן לעבר קריסטינה, משועשע מתדהמתה.
הוא ניגב את פיו בגב ידו ושלח לה נשיקה באוויר.
"אתה מה?" רעדה קריסטינה בקולה והידקה את אחיזתה בחרב, מסרבת
להאמין.
"מה עשית?" שאלה שוב. היא לא האמינה למה ששמעה. היא ידעה שהוא
אמיץ וחזק אבל לא תיארה לעצמה שעד כדי חיסול הסוכנות (!). זה
היה המעשה הכי אמיץ שמישהו יכול לעשות. יותר מזה, זה היה הדבר
היחיד שיכול להציל את האנושות וקריסטינה לא ידעה שאפשר לעשות
את זה בכלל. היא הייתה מנסה אם ידעה שיש סיכוי...
אבל הוא... הוא היה משהו אחר. היא בלעה את רוקה ושמטה את החרב
על הרצפה החשופה.
נשמע צליל מתכתי שהצטלצל והתמשך.
ולפתע הטלפון צלצל.
מר סטונס התבונן במכשיר החצי-מרוסק ושוב הופתע.
קריסטינה וסטונס בהו במכשיר הטלפון התכלכל שהיה מרוסק למחצה
והצלצול רק הלך והתחדד.
"אתה לא עונה?" שאלה.
הוא הסתכל עליה בעיניים חודרות וסימן עם אצבעו באוויר.
"How does it feel to be on your own...", התחיל להתנגן השיר
על המזכירה האלקטרונית.
השיחה התנתקה. אף אחד לא השאיר הודעה.
"זה בטח לא היה מאוד חשוב, אם ככה..." סטונס הפטיר. "נו, אז
איך ההרגשה להיות חופשייה?"
"לא יודעת, אני עוד לא מרגישה כלום..."
הוא התקרב אליה בצעדי הנמר שלו. היא אהבה שהוא הלך ככה. זה היה
מאוד סקסי בעיניה. היא הצטמררה ככל שהתקרב.
"ועכשיו?" שאל ואחז בצווארה.
לפני שמצאה מילה, אות, התחלה של מלמול, היא הרגישה את שפתיו
החמות, את לשונו המתוקה, שכל כך התגעגעה אליה. היא נמסה.
הם התפשטו. לא מהר כמו פעם. לאט לאט ובכוונה. כוונה רבה הייתה
בהתפשטותם, בכל נגיעה, בכל ליטוף. הלשון שלו רפרפה על גופה, על
צווארה.
היא שרטה אותו בציפורניה, חרצה את אצבעותיה החדות בבשרו. בשרו
הענוג, הרך.
ככל שהיה The toughest motherf... כך היה בשרו רך ונעים. כך
היה ריחו עדין ומחרמן. היא כבר ממש לא השתלטה על עצמה.
השולחן עף לצד השני. השטיח נהדף וגולגל, שברי הזכוכית סולקו
הצידה בעזרת הרגליים.
כל המתיחות שעצרה ואצרה בתוכה התפרקה בשנייה והיא הרגישה צורך
להתפרע כפי שמעולם לא התפרעה והוא אהב את זה.
מד הטמפרטורות בחדר כמעט והתפוצץ. הוא עבר את קיבולת החום
הרצויה והתחיל לצפצף.
מר סטונס הניח את קריסטינה על מיטת האפיריון השנהבית שלו ושלף
את אקדחו. הוא שנא הפרעות.
הוא ירה בלוח החשמל והאורות כבו.
לפתע לא נשמעו רעשים בחדר, הכל נדם. השתררה שלווה שחורה
ועמוקה.
כעת הם יכלו להתחיל לעשות אהבה.

המונונגים האחדים שנותרו ברחוב עקבו בסקרנות אחר המתרחש מול
עיניהם.
הם צפו בשני גושי זוהר מתערבלים זה בזה, יוצרים צורות שונות
בחלל. הצבעים שהתפרצו מהם היו שונים ומיוחדים, מסולסלים
ומפותלים, שהקיפו אותם וחדרו לנשמתם, כמה שאפשר לחדור לנשמת
מונונג.
הם הפכו אותם לרכים יותר, הבשר שלהם כוסה בעור ירקרק ועיניהם
הוארו. זו הייתה אהבה אמיתית.
ז'אן ורודריק מעולם לא חוו אושר עילאי כזה. הם הרגישו נוגעים
ומתערבבים בנשמת העולם. משהו שרק אהבת אמת יכולה לעשות, רק
אהבת אמת בין שני בני אנוש...
העניין היה שז'אן לא הייתה לגמרי בת אנוש. אמה הרתה למונונג
ששלט בממלכה ומכיוון שאמה נפטרה בלידתה, המונונגים הסכימו לאמץ
אותה.
היא תמיד הרגישה אחרת. תמיד.
את אביה מעולם לא ראתה וכשמצאה עצמה בגיל שלוש הרחק מבית, גדלה
בחדריה האפורים של הסוכנות, הבינה שחייה יהיו שונים. היא
הרגישה משהו וידעה שהיא לא רק מונונגית. היא ידעה שאביה הוא
איש חשוב ולובש צורות רבות ומשונות בפרקי זמן שונים (במיוחד
ב-3003. זו הייתה שנה מאוד בעייתית עבורו) ותיעבה אותו. סתם
ככה הרגישה. לאחר מכן לא הצליחה להרגיש יותר. "הם" שינו אותה.

רודריק לא חדל להתרגש. הוא שכח מחליפת העור ומהבוסית החדשה.
המשימה המקורית שלשמה התעורר הבוקר הייתה זניחה לחלוטין אבל
למרות פיצוץ הסוכנות רודריק התכוון לדבוק בביצועה או לפחות
לוודא שאותם שני מונונגים, שהסתבכו בהעברות בזמן, מתים. לפחות
זה. הם נהגו באופן מאוד לא אחראי.
הוא לא ידע דבר על מעורבותו של מר סטונס.
מה שהטריד אותו באמת היה העובדה שהוא חופשי לחלוטין. חופשי
מלשרת את הסוכנות, חופשי ממחויבות להישאר בזמן הנוכחי בממלכת
מונונגו והוא תהה אם יצליח לשכנע את ז'אן לנסוע אתו מכאן. הוא
לא סבל את המקום הזה וחיכה לשנייה שיוכל לצאת, רחוק ככל האפשר.
ז'אן התערטלה בלבו, זה היה נעים. הוא שכח מטרדותיו והמשיך
במעשה האהבה.

הזיקוקים והפיצוצים שנשמעו ונראו בחוצות הממלכה זעזעו את
המונונגים. פני כולם זהרו. הם נשטפו באופוריה ולא שמו לב לצבא
ענק של ספינות מלחמה מתקרב בשמים הצהובים-כתומים של ממלכתם.
הזרוע הענקית שחוברה לכל ספינה הסיטה את רשת ההגנה שנטוותה
סביב כל בניין מגורים מונונגי ושלחה קרן לייזר מתומננת לכל אחד
שעבר בשדה המטריצה שלה.
מספר לא מבוטל של מונונגים הצליח להסתתר במערות תת קרקעיות.
ז'אן ורודריק מעולם לא נהנו יותר אך רעש המנועים הפריע וחלחל
למעשה אהבתם.

קריסטינה וסטונס לא הבחינו במתרחש.

נוקי שיגר מבטים מלחיצים לכיוון הטרנסלייטר וקיווה שיאתר אותם
בזמן. לא היה לו מושג באיזה זמן הם נמצאים, הם לא סיפרו לו או
דיווחו במכשיר וקופסת המכוונים נותרה מאחור.
הוא התחיל לסרוק את הזמנים השונים.
אם לא יאתר אותם הם עלולים להיתקע שם לנצח.
הוא קיבל הוראה מפורשת להחזיר אותם בזמן ובחיים.

מר ג'ונסן החליק את קשקשיו וסידר את צווארו המתרופף; זו הייתה
הפעם השנייה שהצליחו להגיע אליו כל כך קרוב.
הדבר הרתיח את דמו. הזמן שבו הוא נמצא כעת היה פחות נוח וצורתו
החיצונית הייתה חיננית פחות מבזמנים אחרים.
"ברגע שאניח עליך את סנפיריי ואנחית על ראשך את ארסי יבוא
סופך", הוא דיבר למר סטונס.
רק שמר סטונס לא היה בסביבה, הוא היה הרחק הרחק ממנו, בזמן אחר
ובמעשה אחר...
מר ג'ונסן התחיל לתקשר עם אנרגיות הרוע בעולמו החשוך. הוא
החליט לאסוף את כל הרוחות הרעות שהצליח למצוא כיוון שדבר כזה
לא יכול לעבור על סדר היום. זה היה מחפיר - שראשו יהיה תחוב
ככה בזרועות רובוט, נו באמת...

"הצלליות שאת עושה בחושך תמיד גרמו לי לחשוב שאת מ"שלהם", את
יודעת?"
"מה, זאת?" עשתה קריסטינה צללית מצחיקה של חד קרן.
"כן, זאת בדיוק!" סטונס התפעל. היו לה כוחות מיוחדים. טוב,
תמיד ידע שתהיה זו בת אנוש ממש מיוחדת שתלכוד את לבו.
"וזאת?" קריסטינה חיקתה עכשיו את נוקי וסטונס נבהל לשנייה.
כמעט לא זיהה אותה.
"די, נו, די. תפסיקי!" הוא קם וניגש להביא את המצית.
"לא הפסקת?" קריסטינה ידעה שהוא התחיל לעשן איזה חומר שנחשב
ל"קשה" כהגדרת הסוכנות וזו הייתה גם אחת הסיבות, כך סיפרו
כולם, שהובילה לפיטוריו.
"הפסקתי מה?" סטונס אהב להשתעשע, "אני הולך להאכיל את הדגים".
הוא החליט לשכנע אותה לעשן איתו.
"את חייבת לנסות פעם, את יודעת?" הוא קרא מעבר לאקווריום.
"אתה יודע שזה לא חוקי. נשלחים על זה למושב קבע במירנקה. אתה
יודע כמה אני שונאת מקומות קרים וצחיחים. אני נהיית חולה כמו
סיקי ורק מתגעגעת לשיזופי הסופ שהיו לי במרכז מונונגו..."
"את יודעת למה זה לא חוקי? חשבת על זה פעם?"
"כי זה גורם לך לשכוח משימות, לשכוח מי אתה ומאיפה באת!"
"אולי זה גורם בדיוק את ההפך? אה? אולי זה גורם לנו להיזכר
מאיפה באנו ולהתמרד מול החלאות הלא-אנושיות האלו שאנו מכנים
"הבוסים שלנו"?
"זה בדיוק מה שהם עושים, הם שולטים בנו, אנחנו עובדים בשבילם
וכל עוד לא נחשוב אחרת זה ימשיך להיות ככה. אנחנו עבדים,
קריסטיני, את לא רואה?"
הוא נאנח בכבדות ולכסן אליה מבט.
"וזה מה שיוציא אותנו מהעבדות הזאת?" קריסטינה לא האמינה שהוא
תולה את תקוות "שחרורו" בצמח.
"בוודאי שלא", סטונס השיב, "רק אנחנו. רק אם נצא מה"קופסה" שבה
אנחנו נמצאים, שאליה הכניסו אותנו וניזכר בתחושות ובצבעים שהם
אנחנו. אני לא המניאק הכי קשוח שמסתובב בעולם... טוב, אולי
בעולם הזה, אבל..."
"O.K, יכול להיות. ומה אני?"
"את הבייבי הכי מדהימה שפגשתי אי פעם, ואני מתכוון לזה כשאני
אומר אי פעם!"
"הממ... אני אוהבת אותך."
שניהם הסתכלו אחד על השני בהפתעה.
"זה חדש!" קרא סטונס. "את יודעת מה... אני זה שאוהב אותך!" הוא
התקרב אליה בצעדי הנמר שהיו כה טבעיים עבורו וידע שעובר בה
רטט.
"אני אוהב אותך", הוא עמד ממש מעליה ורכן לנשק אותה במצח.
קריסטינה נשמה והרגישה נוזל קל ודק נמסך בלחייה.
היא נגעה בזה והסתכלה על סטונס.
"זה שקוף", היא מלמלה.
"כן..." הוא חייך וליטף אותה.
"מה זה?" קריסטינה לא הבינה לשם מה היא צריכה נוזלים שכאלו.
"את בוכה, יקירתי. זה הכל. זה קורה כשמתרגשים, כשאוהבים...
כשממש שמחים או כשממש עצובים."
"זה אף פעם לא..."
"לא כאן. לא כאן אולי", הרגיע אותה סטונס, "אבל בזמן אחר..."
הוא לקח אותה בידה והוביל אותה אל האקווריום.
"את לא היית באף מקום חוץ מכאן. אולי הגיע הזמן שאת ואני נצא
לאיזה מסע קטן. מה את אומרת?"
היא צחקה וחיבקה אותו. היא הרגישה משהו נעים.
משהו דגדג לה באזור עצם החזה, היא ממש בערה.
הלב מיהר את דפיקותיו.
"בשמחה", ענתה לו, "לאן נוסעים?" היא חיכתה לתשובה.
סטונס רק סימן לה "ששש..." באצבעו ואחז בידה.
הוא לקח אותה לאקווריום.
קריסטינה הספיקה לחטוף את חליפת העור שלה ולהתעטף בה וריחפה
אחריו. סטונס לחץ על כפתור בצד האקווריום והניח לתכולתו לשטוף
את רצפת החדר.
הדגים פרפרו באוויר וקריסטינה מצאה עצמה בתוך האקווריום,
במקומם.
דפנות הזכוכית הלכו ונסגרו עליה ועל סטונס.
היא חיזקה את אחיזתה בידו. רטט ההתרגשות שכה אהבה עלה והציף את
כל גופה. היא הרגישה סכנה ונדלקה. התחושה הזו הייתה כל כך
חייתית וחיונית לה. הזכוכיות החלו לזהור ולהיאטם ונשאבו אל
מבודד אטמוספרי כסוף.
קריסטינה לא הצליחה למחוק את החיוך מפיה.

היא נשבעה לעצמה שלא תעצור הפעם.
המעלית לקחה אותם בתנופה אל מעבר לזמן, היישר למעבדות השירות
התת קרקעיות של הסוכנות.
למר סטונס היו שם חברים.
הם נעצרו בחריקה. המעלית השתנקה ופלטה אותם החוצה.
הם התגלגלו על רצפת הניאון ונעצרו.
סטונס עזר לקריסטינה לקום על רגליה וקשר לה קופסת מכוונים
לחגורה. הוא לא רצה לאבד אותה שוב.

המטרה שהסתמנה בידי ה"אויב" הייתה ברורה: הם רצו להחזיר את
סטונס לשורות הסוכנות ולגרום למהפכה בתפקוד התושבים בכדי שאלה
יוכלו לשחרר את כדור הארץ משליטתם הבלתי נסבלת, האכזרית.
הם ידעו היכן הוא נמצא ותוך כדי סילוק המונונגים וריכוזם של
הנתונים, שהגיעו מדיווחים שוטפים מבניין המשרדים שקרס, הם
התפצלו לכוחות סער מיוחדים, שנפרדו לזמנים שונים.
סטונס היה יכול להיות בכל מקום. בכל זמן. זה מה שעשה אותו לכל
כך מיוחד. כמעט אף אחד לא הצליח לעשות את זה.
רק מר סטונס ומר ג'ונסן.
אה, כן! מר ג'ונסן.
מר ג'ונסן עסק באותה שעה באיסוף נתונים משלו על מצב הממלכה. לא
היה לו ספק שזה מישהו מבפנים. מישהו שמכיר את המערכת ושמע על
ה"מרכבה" ועל סגולותיה.
הוא סקר ועבר על כל אחד ואחד מהם ואז נעצר.
רודריק היה במשרד בזמן הפיצוץ, לכן הסיכויים שזה הוא בלתי
אפשריים. אלא אם כן...
קריסטינה נשלחה להסתכלות בצפון, במירנקה, וז'אן עדיין לא קמה
מהשפעת הכדורים שרשם לה רופא הסוכנות, ד"ר ג'יילו.
היחיד שנותר הוא מר סטונס...
אלא אם כן רודריק ידע על ה"מרכבה" וגרם לה לצאת ממחבואה ולבלוע
אותו בתוכה. מי סיפר לו על ה"מרכבה"?
זה מה שסקרן את מר ג'ונסן.
ומר סטונס. מר סטונס הנבל הוא היחיד שיודע כיצד להפעיל מערכת
ביו-מולקולרית ולשלוח בזמן את אורטיס 2, למשל בכדי שתעבור
"בנייה מחדש" ותשוגר למשרדו בתור פצצת מימן קטלנית.
בן אנוש תפלצתי! מסריח! בן זונה! אלו רק חלק מהקללות שלהן זכה
מר סטונס בעוד מר ג'ונסן בוהה בצורתו הדגית והמכוערת. הוא שנא
את 3003.
הוא ידע שסטונס שיבש את הסיכויים לשליטה ב-2003 וכל עמלו היה
לשווא. הוא היה טרוד. 1000 שנה של תכנון הם לא מעט.
מר סטונס החזיק חתיכת נייר מקומטת שעליה רשם את הצופן הסודי
לטרנסלייטר שבמעבדה.
כל ניסיונותיו עלו בתוהו והוא רצה להתקשר לרודריק. הדבר היה
כרוך בסיכון, שאם רודריק אכן יענה על התקשורת והוא נמצא
בטרנסלייטר הוא יתפזר לאלפי רסיסים מרוסקים. סטונס לא רצה שזה
יקרה, עוד היה צריך להשלים את ההרכב, לנצח. וזה יקרה רק כשיהיה
בידיו רודריק. עם ה"מרכבה", לא בלעדיה.
רודריק היה היחיד שיוכל לפצח את סודות ה"מרכבה".
הייתה בו הרגישות הנחוצה.
כל השאר ניסו בטרנסלייטר להגיע קרוב אליה, עד כדי נגיעה אפילו;
אך זה לא הספיק.
שיבושים חיצוניים פרה-אטמוספריים גרמו לז'אן ולרודריק להפסיק
ממעשיהם. הם הרגישו במתרחש ברגע שנזדחלו אורות שחורים לענני
הזוהר שיצרו בגופם.
התחושה האופורית התחלפה בתחושת החמצה וז'אן התקפלה לתוך עצמה.
רודריק תפס במה שהייתה פעם ידו את שערה והתקפל לתוכה. היא
הרגישה שהיא נפרצת ונפתחת, מתחלקת למאות חלקים ונזכרה
בקריסטינה.
קריסטינה הייתה עם מר סטונס והרגישה אבודה.
לא היה לה מספר הקוד שאיתו יכלו להיכנס לטרנסלייטר וסטונס
התחיל לאבד את סבלנותו.
היא החליטה לנקוט פעולה וסגרה את דלתות המבנה שממנו נפלטו. היא
שיגרה את קופסת המכוונים שלה לביתו של מר סטונס בתקווה שז'אן
תגיע לשם ותוכל למצוא אותה.
כך הן נהגו בימי האימונים. שאר הסוכנים לא הצליחו מעולם ליצור
קשר אחד עם השני בזמן משימה. רק "סיקי וסייקי". בזכות הקשר
המיוחד שהיה ביניהן.
הקופסה שוגרה בהצלחה ונחתה בלב האקווריום. הדגים הבורמזים
התחלפו באחרים.

הרמזור התחלף לירוק וז'אן מצאה עצמה מול מעבר החצייה, מתעוררת
לתוך רחוב עמוס ברבקוניות-מלחמה ובמונונגים צועקים.
"לא שוב!" היא הפטירה. מה עם השקט והשלווה שהובטחו לה?!
ד"ר ג'יילו עבר במדרכה ממול, בדרך לטרנסלייטר שבמרתפי הסוכנות.
הוא היה צריך לדבר עם מר ג'ונסן בדחיפות.
הנתונים שצברה מכונת הבקרה, שהופקדה על שיקומה של ז'אן היו
מדאיגים.
כשז'אן הבחינה בד"ר ג'יילו היה כבר מאוחר. הוא ראה אותה.
היא הסתכלה ימינה ושמאלה, מחפשת את רודריק שהיה צריך להגיע
לכאן בדיוק שלוש שניות אחריה.
הוא נמצא בצומת ממול. סוקר את הכביש ואת המדרכה שממול. הוא ראה
אותה. הוא ראה את ד"ר ג'יילו ניגש אליה במהירות והתחיל לרוץ.
אסור שד"ר ג'יילו יניח את הידיים שלו על ז'אן האהובה. לא
עליה.
הוא לא ידע שז'אן הגיעה לטיפולו מספר ימים קודם לכן.
הוא נלחם כדי לרוץ מהר יותר, מהר יותר מד"ר ג'יילו, ואז נעצר
בחריקה. ד"ר ג'יילו הגיע אליה לפניו. הוא לא יכול היה לעשות
דבר.
ד"ר ג'יילו היה משתק אותו מיד. היו להם שיטות אכזריות...
ז'אן הסתכלה בעיניו הקרות של ד"ר ג'יילו ורעדה.
הוא אחז בידה וקשר אותה אליו באזיקי אווירוניום.
היא לא הצליחה להשתחרר.
הם צעדו כך במורד הרחוב ונכנסו למתחם הסוכנות.
שרידי הבניין המשיכו לקרוס ונוקי נראה מושיט עזרה לשרידי
המזכירה של מר ג'ונסן. הוא הציע לה שיקום מקוון והיא סירבה
בתוקף. לך תבין אורטיס 2 בזמננו.
המעלית לא עבדה וד"ר ג'יילו תפס את זרועה של ז'אן והזריק לה
חומר העברה. אחר תפס את זרועו ותקע את חוד המחט בוורידיו. הוא
חרק את שיניו ועצם את עיניו עד שקמטים חרצו את צדעיו.
הם נעלמו מן העין.
רודריק הרגיש מושפל וחלש. בפעם האחרונה שניצב מול ד"ר ג'יילו
"הם" נאלצו לשדרג את יכולת הסבל שלו בכמה דרגות מעלה והדבר עלה
לו בפיחות רגשות וחיבור אל המקום שממנו הגיע. "הם" לא ידעו
ולכן לא יכלו להבין את התנגדותו. הוא סבל בשתיקה ונשא בכאב. עד
שלא כאב יותר, עד שלא הרגיש יותר כלום. "הם" הפכו אותו לעובד
מן השורה. הוא שנא אותם. לא, לא שנא אלא הרגיש מין סלידה
מדויקת ממראם ומנוכחותם. את זה לא הצליחו להשכיח ממנו. לא את
זה.
הוא ידע שאסור לו לעשות את מה שעמד לעשות אך לא הייתה לו
ברירה. הוא התקשר למר סטונס.
הוא היחיד שיוכל לעזור לו.
הצליל הצטלצל שוב ושוב עד שהמזכירה ענתה.
"fuck!" רודריק התעצבן וטרק את השפופרת.
הוא פתח את המחשבעון שלו וסרק את מונונגו במוניטור הקטן.

האורות הכחולים והאדומים הבהירו לו שמשהו רע מתרחש. הממלכה
הייתה הרוסה לחלוטין.
הוא ראה וקשה היה לו להאמין. הם עשו זאת. איך הם עשו זאת?
ולמה גרמו לו להגיע לפגישה עם מר ג'ונסן אם תכננו להפציץ את
משרדו? גם הוא יכול היה להתפוצץ ולא לחזור יותר לעולם! רגש
הבגידה צף ועלה בו, הוא הרגיש נבגד.
עכשיו הוא היה מושפל, נבגד וחלש. מעולם לא חש רע יותר. הוא
ניסה לחשוב על דרך להגיע לביתו של מר סטונס. הרבקוניות היחידות
שנסעו וריחפו היו של כוחות השיטור הכבדים, שניסו לשלוט במהומה
ללא הצלחה.
הוא ניסה להתקשר לנוקי ללא הצלחה.
הוא לא רגיל לזה. לחוסר הצלחה. אולי פעם, לפני שנסע. רק
לאחרונה החלו הדברים להסתדר בעולמו. כפי שסופר, הוא קיבל עבודה
חדשה, הבוסית החדשה שלו... היי, הבוסית החדשה שלו! הוא החליט
ליצור איתה קשר. אולי היא תצליח לעזור.

מרידית הייתה עסוקה באותה השעה בפיצוץ תת קרקעי של יחידת
הבונקר הסודית במרתפי הסוכנות. היא הייתה מושתלת ורודריק לא
ידע זאת.
הוא היה בטוח שהיא משלהם ולמרות שכמעט התפתתה לגלות לו -
כשקיבלה הוראה לשלוח אותו למשרד של מר ג'ונסן בשעה שיתפוצץ -
לא גילתה וקיוותה שייצא מזה בחיים.
למעשה, לפי מידע מוקדם שקיבלה, ידעה שרודריק ינצל את מחבוא
המרכבה וייכנס אליה בשעת מצוקה.
הוא גם היה היחיד שהצליח להתמודד איתה.
כעת זה היה הדבר האחרון שהטריד את מוחה. היא ניסתה לפענח את
פצצת הסודיום-סופסט שקיבלה לפני מספר ימים. היא אהבה לנסות
דברים חדשים, רק לא על חשבון העבודה...
לקח לה 34 שניות לפיצוח ועוד 15 שניות להרכבה ופיצוץ וזה היה
יותר משהקצתה. חוסר סבלנות חלחל בגופה, היא התחילה לרעוד.
"לא, לא עכשיו", היא ניסתה להרגיע את רעידותיה.
הדבר היחיד שיכול היה לעשות זאת היה החומר המשובח שקיבלה ממר
סטונס.
היא פשפשה בכיס מעילה והוציאה מגולגלת.
"זה עלול לחבל במשימה, תפסיקי!" היא ניסתה לשכנע עצמה
והדליקה.
"fuck the system", מלמלה והמשיכה לחתור לעבר הקופסאות
הענקיות, כשהיא מפנה את שברי הדלתות ושרידי המחיצות שנותרו
מהפיצוץ.
היא הוציאה את המיג האהוב עליה וחיברה אותו לקנה שנשאה עימה.
משקפת החבישה שלעיניה עזרה לה לנטרל את אורות הרנטגן שסימנו את
הקופסאות וכשהגיעה לקופסה הנכונה כיוונה את המיג וסגרה את
הצמצם על המטרה.
"זו הולכת להיות מסיבה", היא ספרה לעצמה עד שלוש וצרחתה השתלבה
בצרחת הטיל.
היא לא זעה מילימטר. כאלו כוחות היו למרידית.
"סטונס היה גאה בי אם היה רואה", ציינה לעצמה בסיפוק.
היא פתחה את מה שנשאר מהקופסה ולקחה עוד שאיפה מהמגולגלת. "זה
יותר טוב ככה, הבן זונה יודע לעשות חיים", היא כל הזמן דיברה
אליו.
היא הייתה רגילה מהמשימות המשותפות ומהאימונים הבלתי פוסקים
שעברו עליהם יחד.
היא חטפה את המשולש התלת ממדי ורצה אחורנית לכיוון היציאה.
המשולש סימן לה דרך עילית והיא פרצה את קוביית הפח שהייתה מעל
ראשה.
חץ ענק ריחף באווירוניום שחצץ בין המעבר העילי לבניין עצמו.
אלו היו הגבולות.
"o.k, עברתי גם בפחות מזה."
היא שלפה את חץ המגעים וירתה אחד לכיוון האינסופי מעלה, נשמע
קול עמום של נקישה. היא הידקה אחיזתה בחבל הגמיש, שהיה מחובר
לחץ ומשכה פעמיים. היא עלתה מעלה בתנופה ונהנתה מכל רגע.
"בשביל זה היה שווה לבוא", אמרה והציתה שוב את מה שכבה.
מר ג'ונסן היה עסוק בחיפוש אינטנסיבי אחר תשובה.
טבעת הזוהר הלכה והתהדקה סביב מרידית; היא הרגישה שהיא נכנסת
לתוכה ובתוך הטבעת היא שחתה.
היא שחתה במים עמוקים, מלאי דגיגים, דגיגים בורמזים.
היא לא ידעה לאן הגיעה.
הצללים היו כהים ומוסיקת ג'אז התנגנה ברקע. על הקיר נותרו
סימני אלימות.
הפחד הכי גדול של מרידית נמצא ממש מעבר לפינה והיא מתכוננת,
שלופת כוונה.
ההיסטוריה הזכירה לה את שרצתה לשכוח. כוחותיה כווננו עד לרמת
האינסוף. היא הייתה מוכנה כפי שמעולם לא הייתה.
ואז נפתחה הדלת והיא נפלטה אל תוך חדר חשוך.
מסביבה רבצו וקיפצו דגם בורמזים, דגיגים שגדלו בשנייה לדגים,
והיא ידעה היכן היא נמצאת.
מעל ראשה נשמעה חבטה והיא הסתכלה אל התקרה.
החבטות הלכו והתעצמו והיא שלפה עוד מגולגלת.
"בבוקר כזה צריך שלוש לפחות."
זה לא הפחית מערנותה ההולכת ומתגברת.
היא ניגשה אל קופסת המגעים, כשבידה אחזה את המשולש התלת ממדי
וקיוותה שסטונס החביא את השני בקופסה שאחראית על התקשורת.
היא פתחה אותה בעזרת הקוד שקועקע על צווארה.
גם לסטונס היה אחד כזה בדיוק באותו מקום.
הם התכוננו ליום הזה שנים. אלף שנים של אימונים מפרכים
והתכוננויות מדויקות עד קצה השערה הכי עדינה ודקה שהייתה בראשו
של מר ג'ונסן.
את ראשו של מר ג'ונסן הצליחו כבר לתחוב אל בין זרועותיה של
אורטיס 2. מה שנותר כעת הוא לאסוף את כל המונונגים שבממלכה
וליצור הסכם כולל, שישחרר את בני האדם משליטתם. הדבר יתבצע רק
כשיהיו בידי מרידית וסטונס שני הדברים הבאים: רודריק והמרכבה.
המרכבה האלוהית, שאוצרת בתוכה את חירותה של האנושות.
אלפי שנים מנסים לעשות זאת ומרידית החליטה להצליח.
היא אפילו לא ניסתה. היא ניגשה אל מר סטונס ב-2003 וידעה שאלף
שנים של אימון יספיקו.
הן אכן העניקו רובד של היסטוריה לכל הנעשה.
היא פיצחה את קופסת המגעים ושלפה את המשולש התלת ממדי המשלים
של זה שהיה בידה.
דגם המרכבה היה בידה. כעת הם צריכים לאחד את רודריק ואת ז'אן,
שהיו היחידים באלף הנוכחי שחוו אהבת אמת.
הסיפור שלהם נרקם תוך מספר חודשים ובמונחים של השנה הנוכחית
מדובר ברקמה עדינה מאוד של רגשות.
עדינה עד כדי כך שברגע שנודע על הסיפור הם הורחקו באכזריות זה
מזו וטשטשו את תודעתה האנושית של ז'אן עד כי לא הרגישה דבר,
מלבד כשפגשה את רודריק.
או כשחשבה עליו. עד כדי כך הייתה אהבתם חזקה.
הם הצליחו להמשיך ולתקשר, ולמרות שבימים האחרונים התקשורת
השתבשה קלות, רודריק המשיך לחייך ולחזק את ז'אן. היא הייתה
רחוקה ממנו. הוא לא ידע היכן היא אך הרגיש שהיא מנהלת מלחמת
מוחות קטנה עם נחשי הסוכנות. הוא כבר חיכה לרגע שיפרוץ בתוכנית
שחרורה וכשהחל כבר לתכנן את הצעדים היא הופיעה. כולה זוהרת
וטבעתית. זה היה האיחוד המיוחל, רק שכולו התרחש במתחם הלא מודע
הלא גשמי של הווייתם ופגע אנושות בסיכויי הפריצה של בני האדם
במלחמתם נגד שליטתם של המונונגים. הייתה דרושה כאן תוכנית
אמיתית של מבינים אמיתיים בכדי שז'אן ורודריק יוכלו להתאחד,
וכאן נכנסו מרידית וסטונס לסיפור.

קריסטינה האצילית, מהירה כחץ, נטלה את ידו של מר סטונס והובילה
אותו לכיוון היציאה. הוא משך בחזרה. ברור היה לו שהוא צריך
להישאר במרתפי הסוכנות.
"אנחנו נמות כאן, אתה לא מבין?"
"הבטחתי למרידית שאני מפצח את הקוד המטונף ונפגש איתה ב-15:50
בדיוק."
"עכשיו 15:45 והסיכוי שתפגוש אותה בחמש הדקות הקרובות קלוש כמו
סיכוייה של האנושות על כדור הארץ להינצל."
"אמונה. צריך אמונה, קריסטיני יקירתי", אמר סטונס ושלף
מגולגלת. "עכשיו הגיע הזמן לעשן."
"מה, אתה משוגע? אנחנו מתרחקים מהמשימה."
"אנחנו במשימה. תירגעי ותשאפי. מכל הלב, אל הריאות. נשימות
ארוכות... ארוכות וטובות..."
קריסטינה לקחה את המגולגלת ונשמה את האוויר הסמיך שוב ושוב.
לקחה שאיפה ארוכה והחזירה אותה למר סטונס.
חיוך התפשט על פניה וסטונס הפטיר. "עכשיו אפשר להמשיך... כן?"
הוא הידק אחיזתו בידה וקירב מראה אל צווארו.
"תקריאי לי את הקוד", הוא ביקש מקריסטינה.
היא הבחינה במספרים שיצרו קוד וקועקעו על צווארו וקראה אותם
בקול ברור ורועד.
סטונס ניגש אל המתקן והקיש את הספרות. הדלת נפתחה בקול ענות של
ואקום שנפרץ.
"היכנסי". הוא דחף אותה בעדינות ונכנס אחריה.
הם שוגרו לביתו.
בתחילה לא שמעו דבר. לא ראו דבר. ואז מתוך החשיכה התחילו לבצבץ
המראות הקשים.
החדר נראה כמו לאחר מלחמה כוללת, הדגים פרפרו בכעס על רצפת
החדר החשופה והאקווריום היה פרוץ לחלוטין.
מעליו נפער חור קובייתי ופעפעו רעשים עמומים של מאבק.
קריסטינה לחשה לסטונס משהו על אוזנו והוא רץ אל קופסת המגעים.
הוא שלף סיכת נצח קטנה והסתכל על קריסטינה. הוא ידע והיא ידעה.
ז'אן בצרה ומרידית התחילה להפעיל את התוכנית.
"היא מטורפת", סטונס הכיר אותה היטב. הוא אחז בקריסטינה שהחלה
לרעוד וחיבק אותה.

המראות שנראו לרודריק בהולכו ברחוב המתרוקן היו כאוס ובלבול
בלבוש הרס טוטאלי.
הוא שמח אבל מוחו היה טרוד בהצלת ז'אן. היא לא תוכל לעמוד
בעינויים של ד"ר ג'יילו.
הוא ניסה לאתר את מר סטונס במחשבעון שלו והחצים הורו על
דירתו.
"מוזר... לא ענית שם קודם..." רודריק ניסה לצלצל והצליל המשיך
להישמע ללא מענה.
"יש רק דרך אחת לברר מה קורה שם". הוא התחיל ללכת לכיוון הצומת
הראשית וחיפש את נוקי.

"יש עוד עולמות שלמים שאנחנו צריכים לגלות, לצאת לחופשי,
קריסטינה."
"היא מסתדרת לבד?" שאלה קריסטינה והצביעה לכיוון התקרה.
"בואי נלך לראות מה קורה". סטונס עלה לקומה שמעל לדירתו בעוד
קריסטינה מנסה להחזיר את הדגים המסכנים אל מימי האקווריום.
"עזבי, הם רגילים לזה", צעק אחריו סטונס.
הוא פתח את הדלת של השכן שגר ממש מעליו. E4.
מרידית עמדה שם, נינוחה, לוקחת שאיפה ארוכה ממגולגלת, והסתכלה
עליו במבט ממושך.
סטונס עצר והביט בה. הם הסתכלו זה על זו במשך רגעים ארוכים.
ארוכים כנצח.
"תביאי שאכטה", אמר לבסוף והיא חייכה, מושיטה לו אותה. "אז
התחלת..."
"זה היה מתבקש."
"למה דווקא היום?"
"החלטת להפציץ את הסוכנות בלי לספר לי..."
"זה לא קשור בכלום למה שאת מתכננת. רק רציתי לנקום במר ג'ונסן
על הפזיזות שבה פיטר אותי. זה הכל."
"זה פתח כאוס שלם שחבל היה לפספס... חוץ מזה, זה יום טוב
לשינוי. נתת לה לעשן?"
סטונס הנהן בראשו.
"ו..."
"והיא כאן, למטה. מנסה לאושש את הדגים מתלאות היום. אמרתי לה
שהם רגילים לזה אבל האמת היא שהם לא התרוקנו, מתו וחיו כל כך
הרבה פעמים ביממה אחת, אני מקווה שהם ימשיכו להתקיים..."
"בכל מקרה כדאי שתיפרד מהם יפה. אנחנו לא חוזרים לכאן, אתה
יודע. זה יום טוב לחזור."
"אז אני צריך להיפרד..."
"כן. אתה יכול לעשות את זה עכשיו", מרידית הצביעה לכיוון דלת
הכניסה וסטונס הסב את מבטו אל מעבר לכתפו.
קריסטינה עמדה בפתח, אוחזת בדגיג בורמזי בעל פסים זהובים
ונקודות אולטרה סגולות.
"הוא היחיד שלא הצלחתי להחיות. הוא מת", היא ממש בכתה.
סטונס הביט במרידית ונאנח.
הוא פנה לקריסטינה וחיבק אותה.
"כאן אנחנו נפרדים. אני חייב להמשיך בתוכנית", הוא החזיק את
עורפה ונשק לה ממושכות.
קריסטינה ציעפה את עיניה והשתחררה מאחיזתו.
"מה זאת אומרת?" היא הבחינה במרידית וניסתה להבין במה מדובר.
"זה יום טוב להתחיל, את מבינה..." אמר סטונס והביט על מרידית.
"מה זאת אומרת יום טוב לה... אני באה איתכם."
"את לא יכולה לבוא איתנו", מרידית התקרבה, "המבצע הזה תוכנן
בקפדנות במשך אלף שנים. את לא יכולה להצטרף עכשיו."
"אני באה איתכם", פסקה קריסטינה ושמטה את הדגיג מידיה.
מרידית הסתכלה על סטונס מופתעת.
"את לא יכולה לבוא איתנו", מרידית איבדה את סבלנותה, "המשימה
הזו היא לשניים, עבדנו עליה אלף שנים; אני לא מוכנה שהיא תבוא
איתנו", היא הפנתה את גבה.
"סטונס, תיפרד ממנה ותודיע לה שהיא יכולה לדאוג לדגים
בינתיים", מרידית הייתה עקשנית ועמדה על כך.
סטונס נקרע בין נאמנותו למשימה ולמרידית ובין אהבתו העזה
לקריסטינה היפה.
הוא לחש משהו על אוזנה של קריסטינה והדביק לה נשיקה.
את הלשון דחף עמוק כמו שתמיד עשה והיא צחקה.
עכשיו אפשר להיפרד.

כשז'אן התעוררה היא הרגישה יובש בפה ועיניה סונוורו באכזריות.
היא ניסתה לקום ולא הצליחה.
"הפכתי למשותקת", חשבה בלבה ואז הרגישה את ההידוק הזה. ההידוק
האגרסיבי הזה שחוותה על בשרה.
היא קשורה למיטת טיפולים. שוב.
מתוך הסנוור עלתה דמותו של ד"ר ג'יילו. היא שנאה אותו. הוא
התקרב אליה ופניו היו מכווצות מכעס. הוא לא נראה מרוצה.

"אני לא אוהב אותך יותר, תעופי מפה", סטונס הפטיר לעבר
קריסטינה.
מרידית חייכה וציפתה לתגובתה של קריסטינה.
משלמדה לבכות השתמשה קריסטינה בנוזל הרגשי הנ"ל בהפסקות קצובות
ובתדירות גבוהה. דמעתה הייתה כה כבדה עד שנשמע צליל כבד בזמן
שנחתה על רצפת החדר.
היא הסבה מבטה והרכינה ראשה.
סטונס סימן למרידית כי אפשר להמשיך. מרידית שלפה את המגן התלת
ממדי והושיטה אותו לסטונס.
"את יודעת איפה זה נמצא?" שאל אותה סטונס.
"לא, אבל אני יודעת שרודריק אמור להיות בתוכה. עם ז'אן..."
"הם... ?" שאל סטונס.
"כנראה שלא. משהו השתבש באיחוד. כוחות גדולים של משטרה התחילו
להקיף את הרחובות ולפנות מונונגים משטח הסוכנות. או שעליי
להגיד שרידי הסוכנות", היא חייכה אליו.
"טוב, אז הגיע הזמן". סטונס שלף שתי קוביות מכוונים קטנטנות
והגיש אחת למרידית.
"נצטרך לאתר אחד את השני, לא?" הוא קרץ אליה.
היא הטמיעה את הקובייה בכיס חליפתה וירדה לביתו שבקומה מתחת.
"ואת," משך סטונס את קריסטינה אליו ורפרף אצבע על לחייה, "תעשי
מה שסיכמנו, בסדר?"
"אבל..."
"ששש... רק תעשי מה שאמרתי ושלא ידגדג לך שוב למרוד, את
שומעת?" הוא נשק על מצחה וירד בעקבות מרידית.
קריסטינה עמדה אובדת עצות ונשענה על המשקוף.
היא חשבה על ז'אן והתחלחלה. משהו רע קרה לחברתה והיא רצתה לצאת
ולעזור לה. להגן עליה.
היא לא הייתה חזקה כמותה. סייקי המסכנה...

השוק החשמלי הימם את גופה והטיח אותה על מיטת הטיפולים בחוזקה.
היא נבחה. נביחה כבושה, חלושה יבבה שהתעצמה.
ד"ר ג'יילו לא הפסיק. היא הפרה את תנאי השחרור ומרדנותה הכעיסה
אותו, ממש הרתיחה את דמו.
דמו הקר והצהוב.
הוא הניח את ידיו על צווארה הלבן ולחץ בעדינות.
ז'אן התעלפה.

רודריק אף פעם לא זכר את עצמו חזק כל כך, רוצה כל כך כמו
עכשיו, למצוא תשובה לשאלה שניקרה במוחו.
'מה לעזאזל קורה כאן?' הוא עצר בפינת רחוב וניסה להשיג את
מרידית שוב ושוב ללא הצלחה.
'כל הנשים בממלכה הזאת נעלמו...' הוא נזכר שניסה להשיג את ז'אן
ולאחר מכן רק חשב עליה וכבר הרגיש אותה.
הוא ניסה לעצום את עיניו אך מישהו הקיש על כתפו.
הוא הסתובב באיטיות, מוכן לכל הפתעה אפשרית וראה מול עיניו
מונונגית בגיל העשרה, שקפצה כדי להגיע לכתפו ומשהשיגה את תשומת
לבו, הושיטה לו פתק מקופל. לפני שהספיק לשאול אותה לשמה או לשם
מה, היא הסתובבה והחלה לרוץ, ממלמלת בשירה: "הו ג'ה ג'ה הוקי
הוקי הו ג'י הו ג'י פונטה פושטה...". "שיר עם דבילי",
מלמל-החזיר אחריה רודריק והתבונן בפתק המקומט שהונח בכף ידו.
הוא פתח אותו וגילה קוד ממוספר. זה משהו שקשור לסטונס, הוא היה
בטוח בזה.
הנסיעה ב"מרכבה" הצליחה להשכיח ממנו את פרטי המשימה שלשמה יצא
בכלל מביתו והוא הרכיב אט אט את פרקי מחשבותיו לכדי פאזל שלם
שהלך והתבהר.
הוא לא היה מאלו ששולפים מגולגלות, הוא לא נזקק לזה.
רודריק היה היחידי שנולד חופשי. הוא הגיע ממקום ומזמן שבו לא
היה שעבוד ורוחו הייתה אינסופית כנשמת היקום.
הוא היה היחיד שיכול לשחרר את בני האדם ממרות המונונגים ולשם
כך נדרשה לו ה"מרכבה" ותקשורת ישירה מיידית ובלתי אמצעית עם
סטונס ומרידית, מארגני המבצע.
הם יצרו עימו קשר בסביבות 2599 בתקווה שיוכל לעזור להם. הוא
נולד מספר שנים קודם לכן וכבר בגיל צעיר מאוד נבחר כמיועד.
מעטים האנשים שידעו זאת ועבודת-רבדים רבת שנים והיקפי פלנטות
הובילה את סטונס ואת מרידית אליו.
ז'אן הייתה ההפתעה בסיפור שרקמו. הם ידעו שמלבד יכולת רגשית
ומוכנות "זמנית" לשחרור בני האדם בכדור הארץ בשנת 3003 דרושה
אהבה אמיתית בכדי שרודריק יוכל להצליח במבצע המתוכנן.
רודריק לא ידע. למעשה, את מרבית שנותיו הבוגרות בילה בהוללויות
למיניהן, במסיבות שונות ברחבי היקום, בקפיצות זמנים שונות
(האהובה עליו הייתה 5225 בכוכב מרוחק בשם רונדריי, שם נהגו
לכסות את השמש והירח בדוק ערפילי של כסף וזהב ולפזר שברי
מטאורים שהפיצו רטטים וברקיקים עדינים על רחבות ההתהוללות
הקבוצתיות).
בכלל, 3003 הייתה שנה לא אהודה כלל וכלל.
הוא צפה בריחוק וניכור הולך ומתגבר בין אוכלוסיות היקום השונות
והדבר ציער אותו עד מאוד.
השבטיות הפראית שחווה בזמנים השונים והדומיננטיים שבהם חי
הציפה אותו באושר. הוא קיווה שיצליח לקדם את הדברים בדרך
שהאמין שהם צריכים להיות.
'כדי שיהיה טוב יותר', כך חשב לעצמו.
הוא הוריד את מקל המגעים מחגורתו המוכספת ושפשף אותו שלוש
פעמים.
דלת מתכת נפרצה לפניו ועליה לוח מקודד, מרושת במספרים שעליהם
צריך ללחוץ בכדי שתיפתח.
הוא לחץ את המספרים שנרשמו לו על פיסת הנייר ולא הופתע כלל
משנפתחה הדלת.
'סטונס הזה יודע לעבוד', הוא סמך עליו בעיניים עצומות.
הוא התגעגע למוסיקה של 5225.
לא רחוק ממנו נפתחה קופסה, שממנה בצבצו יצורים קטנים,
דגיגיים.
הם נראו לו חסרי אונים, המסכנים.
'כל העניין הזה עם הדגים לא ברור לי בכלל', רודריק חשב ונזכר
בבמבוק, החתול האהוב שלו. 'אני כזה רע, לא נתתי לו לאכול כל
היום'; הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על זה.
'אני באמצע משימה, קיבינימט, וחושב על חתול שבקרוב בכלל לא
אראה'. הקשיחות המפורסמת כל כך, שהייתה התכונה הבולטת אצל
סטונס, לא השתרשה ברודריק, על אף הזמן הרב שבו עבדו יחד ולמרות
האימונים האינטנסיביים בסוכנות.
'אדם הוא אדם', הרגיש רודריק את האחריות פושה בגופו ושמח שלא
הפסיק, הוא לעולם לא יפסיק.
הרבקונית הראשונה שחלפה לידו נעצרה בחריקה והוא שמח שכוח
מחשבתו עדיין בכושר.
'אני בעניינים', חייך לעצמו בסיפוק והעיף בבעיטה את המונונג
שהיה מאחורי ההגה.
הוא נסע במהירות גבוהה מן הרגיל, לא היה לו זמן לזוטות כגון
מהירות אסורה או מותרת; הוא עקף את כל השלטים והשוטרים שסימנו
לו לעצור, את אחד מהם אפילו העיף בטירוף.
'יש לו חלקים להחלפה, זה בסדר', ניחם עצמו.
בריאותה ושלומה של ז'אן העסיקו אותו. אסור היה לו להשאיר אותה
לבד עם ד"ר ג'יילו, הוא הרגיש אשם ומוטרד.

המעבדה הייתה קרה וזמזום אינסופי נשמע מתוך החלל הלבן שלה.
ז'אן לא סבלה את הרעש הזה, הוא חלחל לתוכה והפריע לאנושיותה.
היא כבר הייתה בטוחה שהלכה לאיבוד לנצח.
היא הייתה חלשה וד"ר ג'יילו נראה מכין זריקה נוספת.
היא השתעלה בכבדות ועצמה את עיניה בהתמסרות.
'זה הסוף שלי', מלמלה לעצמה וויתרה על חייה.

"המעלית הזאת תקועה, קיבינימט!" קריסטינה עמדה ובהתה בכפתור
שזהר באדום.
"בבקשה, רק לא עכשיו..." היא ניסתה לדבר אליה, לרכך אותה.
משראתה שניסיונותיה אינם עולים יפה והדלת אכן לא נפתחת היא
יצאה אל גרם המדרגות שכה נקשרה אליו והחלה לטפס.
הפעם לקומה ה-202. משם תוכל להמשיך.
הדקות עברו חלפו, ומרידית וסטונס כבר היו במקום רחוק, מסתודדים
ומעבדים את נתוני התוכנית.

מר ג'ונסן מרט את קשקשיו והרים את אוזן המערכת בכדי לדבר עם
ד"ר ג'יילו. הוא רוצה לשמוע פרטים, ככל שיהיו מסמרי-קשקשת כך
טוב יותר.
'הפעם הם לא יתחמקו מאיתנו.' הוא אמר מ"איתנו" והתכוון לעצמו
בלבד. אם אפשר לנסח זאת כך, הוא חשב רק על עצמו.
מר ג'ונסן אף פעם לא טרח לכלול אחרים בתוכניותיו.
פרט לפעם אחת, כשהרשה לעצמו להתאהב בבת אדם יפיפייה, שהייתה כל
דבר ושום דבר ומר ג'ונסן חשב מיד שתהיה זו הזדמנות נפלאה
להשתלב בעולמם של האנושיים, מאחר וגם במונונגו לא קיבלו אותו
מעולם כחלק מהעם.
הוא אמנם היה נצר למשפחת מונונגים ענפה ומכובדת, סביו וסבותיו
נהגו לשלוט בממלכה במשך דורות והיה זה אך טבעי שבבוא היום גם
הוא ישלוט. העניין הוא שאף פעם לא קיבלו אותו כשליטם.
המונונגים היו כנועים וצייתנים אך בתוך תוכם חיכו למרד. לא היה
להם הכוח והרצון לפתוח במרד בעצמם, לכן כדור הארץ ותושביו היו
אלו שנקשרו לצורך העניין ונרתמו למשימה.
במיוחד לאחר השליטה התוקפנית נטולת הסנטימנטים של מונונגו
עליהם. תושבי כדור הארץ לא נודעו כצייתנים ואף לא כנועים.
הם היו מורדים אמיתיים. מתנגדים חריפים. לא כולם.
בהחלט לא כולם. באלו שכן מתמקד סיפורנו; בסוכנים הספורים
שהצליחו להסתנן לסוכנות מונונגו וליצור תנאי עבודה נוחים. הם
היו יחידי סגולה, היחידים שיכלו ליצור תנאים לשחרור חוזר של
התושבים. ברשתות התקשורת ממונונגו לכדור הארץ התגלו אי אלו
פריצות שאותן ניצלו מרידית וסטונס כדי ליצור קשר עם רודריק,
ואילו קריסטינה נולדה כבר במונונגו, למשפחה מאמצת, וז'אן...
טוב, ז'אן היא חצי חצי.

ד"ר ג'יילו מעולם לא נראה נרעש כל כך.
את הגופה שלה הוא הניח בתא הקירור. שתקפא. היא לא ממש הפסיקה,
זה זמני - הוא רצה למנוע התעוררות כלשהי לכן העדיף את תא
הקירור.
'352 - מעלות צלזיוס יספיקו לעת עתה'. הוא כיוון את מד
הטמפרטורות ויצא מהמעבדה.

באותה שעה מרידית וסטונס היו בדרכם אל ז'אן.
רודריק לא מצליח אפילו להתקרב אליה והם חייבים להתערב ולעזור.
הם שיערו שהמבצע יכול להתעכב בשל רגשותיו של רודריק. זה התנהל
כמתוכנן.
הדבר שימח את שניהם מאוד.

הנוף שראתה קריסטינה היה עוצר נשימה ואכן נעצרה נשימתה.
האביכיות הצהובה התחלפה בתכלכלות צחה, שבתוכה שטו עננים
וספינות מלחמה; המונונגים שרצו נראו כמו נמלים מפוחדות שמחפשות
מחסה. האדמה נערמה ויצרה גושים עצומים, מגוללים אחד על השני,
ונראו ברקים מפעם לפעם מפגיעותיהן של ספינות המלחמה - הן ירו
קרני לייזר מדויקות ופוצצו מפקדות בזו אחר זו.
הן לא היו עושות זאת ללא פקודה ישירה ממרכז הבקרה בכדור הארץ.
מרידית וסטונס כבר היו שם. מפקחים על הכל מקרוב.
הם לא נזקקו לקופסאות המכוונים שהטמינו בבגדיהם, הכל עבד לפי
התוכנית.
במאמצים מזעריים הם יירטו את כוחות ההתנגדות של הממלכה, אוחזים
בלב את השחרור המתהווה ומשדרים בכל אותה עת אותות התמצאות
לסוכנים שהתפזרו ברחבי מונונגו.
המקום הבעייתי ביותר התברר כמירנקה, מאחר שהייתה צחיחה ושוממת
ויכלה להכיל בתוכה את כוחות ההתנגדות הגדולים ביותר, בתנאים
שלא הלמו סוכנים מן השורה.
קריסטינה וז'אן היו היחידות שהצליחו לווסת את טמפרטורת גופן
לתנאים החיצוניים.
רודריק נשלח לשם בעבר אך שהה במעבדת הכוח הסגורה הרמטית. הם
היו זקוקים לסיקי וסייקי, ואיחודן מוטל כעת בספק מאחר שאותות
הגיבוי לא הופיעו במצגת של סיקי. מצבה היה עגום, אם לא אבוד.
קריסטינה הרכינה ראשה והחלה להתפלל; דרושה כאן אמונה אמיתית
כדי שאפשר יהיה להמשיך במשימה.
היא גילתה עולמות חדשים לגמרי, שלא ידעה שקיימים, שניחשה אך לא
חוותה מעולם. אם כך נראה השחרור המיוחל היא תעשה הכל בכדי
שיקרה. היא תעשה הכל בכדי שזה יקרה.
היא אחזה בחגורתה ומיששה עצמה, הבטן שלה בערה.
היא הניחה את כף ידה, אותה כף יד שאחזה בדגיג הבורמזי שגסס
ועצמה את עיניה.
היא הרגישה את סיקי, עיניה נפקחו בחוזקה וחיוך התפשט על פניה.
"את חיה", היא מלמלה וצווחה צווחת-שמחה צורמנית.
צורמנית עד כדי כך ששוב התפוצץ האקווריום בקומה התשיעית והדגים
הבורמזיים השמיעו קול חלוש בזמן שהתאיידו. בכל אופן, זה לא היה
זמן טוב בשבילם לחיות בו...
קריסטינה שלפה מראה והושיטה את ידה באוויר. הקרניים המסנוורות
חלפו על פני המושבה ויצרו נצנוצים עדינים בכתום וצהוב, זהוב
וסגול. היא יצרה קשת שיצאה ועברה דרך ענן עד שהגיעה לרגליה.
כל הצבעים היו בה והיא ליטפה אותה ברכות. היא אהבה את הדברים
שיצרה כאן, במונונגו, ולא ידעה חיים אחרים, לכן לא הבינה
בתחילה את הצורך של מר סטונס ומרידית במרד ברוטאלי שכזה,
ולמרות שהבינה את אהבתה של סיקי החיוורת לרודריק המוכשר לא
הסכימה עם הכוחות העצומים שנדרשו להם בכדי שיוכלו לממש את
אהבתם. היא חשבה שזה צריך להיות קל יותר.
הרבה הרבה יותר קל. אם המונונגים מתנגדים לאהבתם מוטב להם
לחדול, כך חשבה.
במיוחד כשידעה במה מדובר ומאין ז'אן הגיעה.
"המשפחה" שלה הייתה קשה וסגורה בעיקר בגלל שלא הייתה לה ממש
משפחה. רק אבא שאנושיותו לא הובאה לידי ביטוי מאחר שלא הייתה
בו כלל וכלל. הוא התחתן אמנם עם בת אנוש יפיפייה אך אף תכונה
מתכונותיה מעוררות ההערצה לא דבקו בדמותו הדגית.
מר ג'ונסן היה אביה של ז'אן.
לא רבים ידעו זאת. למעשה, מלבד קריסטינה, שהייתה החברה הכי
טובה ומסורה של ז'אן ובו בזמן הסוכנת האישה הכי קשוחה בממלכה,
אף אחד ממקורביה של ז'אן לא ידע את הסוד על מוצאה. זה היה הסוד
הכי שמור בממלכה וכל יסודות המשטר שמר ג'ונסן השליט עלולים היו
לקרוס אם ייוודע סוד זה.
כשבתו החלה להתאהב בסוכן הממושמע והטוב ביותר שהיה לו בסוכנות
הוא לא הצליח להתאפק ונקט בסדרת פעולות שנועדו לשתק את אהבתה
של ז'אן לצמיתות.
מה שהציל את ז'אן הייתה העובדה שקריסטינה ידעה כל הזמן הזה על
מוצאה וברגע שנקלעה סיקי המסכנה לצרה הגדולה ביותר שידעה היא
החלה ליצור קשר עם האנשים שיכלו לעזור לה. היא לא סיפרה להם,
כמובן, את סיבת הפורענות שהונחתה והתפתלה סביב ז'אן, אך דאגה
לטוות רשת ביטחון סביב פעילותה של סיקי ולשכנע את הסוכנת
הראשית, מרידית, שנחוצה כאן הצלה אמיתית ושנדרשים כאן אנשים
קשוחים ומיוחדים באופן חד פעמי, חד פעמי, אחד לאלפי שנים, חד
ומיוחד באמת.
אנשים כמו רודריק, כמו מר סטונס וכמוה, כמובן.
ומרידית השתכנעה והעבירה הלאה את כוחות הפעולה לדרגת ביצוע.
על סטונס תמיד סמכה אך את רודריק קיבלה לא מזמן כעובד תחתיה
ולא היו ברורות לה כוונותיו.
הוא הסתובב בשחצנות במסדרונות הסוכנות, בחליפות נוצצות ושיער
משוח לאחור בג'לטין.
תנועות האגן שלו תמיד שוגרו לכל עבר, במיוחד אם היו שם נשים
מגזע או חוצנות זו או אחרת; לא היו לו סייגים וגבולות בטח ובטח
שלא. הוא עזב לעתים את המשרד בשעות פעילות אינטנסיבית בכדי
לנסוע אלפי טריליוני קילומטרים לפלנטה שכנה, מרחק מאות שנים
אחורה או קדימה, מרידית לא העזה לנסות ולנחש, רק בכדי לגרום
לגרורה נשית בצורה זו או אחרת לאורגזמת השיא של כל גלגוליה.
כזה הוא היה. גם ברצון וגם ביכולת ושמעו יצא למרחוק. למרחוק
מאוד.
מרידית תיעבה את השעות שבהן ציפתה לשובו, היא רק החלה לעבוד
איתו ולא ציפתה שתצפה לעובד שלה כך.
למעשה, היא קינאה באותן גרורות נשיות על שזכו למה שהיא מעולם
לא תזכה לו. חל איסור חמור ומפורש על התערבבות כלשהי בין
עובדים למפעיליהם. אוף, כמה ששנאה את העליונות שצברה במהלך
שנותיה בסוכנות.
לא תמיד עבדה בסוכנות, היא הגיעה מזמן אחר, ושמעה שגם שאר
הסוכנים מלבד אחת הגיעו מזמנים אחרים.
תמיד השתוללה במסיבות הבין-גלקטיות שנערכו בין עובדי הסוכנות
ולא פעם נתקלה ברודי, שהיה אז סורר והשתולל אפילו יותר ממה
שראתה מאז שהחל לעבוד תחתיה.

פרק 3
החזרה לחיים

ז'אן הרגישה את לבה פועם אך מלבד זאת לא הייתה לה כל הוכחה לכך
שהיא חיה. המוניטור ליד ראשה צפצף בעקשנות והיא הצליחה לחייך.
ד"ר ג'יילו עזב את המרפאה לאחר שוידא שהקו התאזן סופית והצפצוף
היה ארוך ומתמשך.
מה שקרה היה נס וסיקי ידעה שמרידית וסטונס קשורים להצלתה.
בכוחות שגייסה ממעמקי לבה ובטנה היא הרימה את אצבעותיה וגיששה
אחר טבעתה.
היא נעלמה. היא שמטה את ראשה ונשפה. לפתע נשמע צפצוף מקוטע, לא
קשור, והמוניטור החל לשדר לה את הצופן של סייקי.
"איך אני אוהבת אותך..." מלמלה ז'אן. היא תמיד יכלה לסמוך על
חברתה שתיחלץ לעזרתה. עתה הייתה צריכה להחזיר לה תשובה ולא
הייתה בטוחה שתוכל לעשות זאת.

"הסיגריות האלה הורגות אותי... תביאי מגולגלת." סטונס הרגיש את
תחלואי המונונגים בכל סיגריה וסיגריה שיצאה תחת מפעל הטבק
הגדול של הממלכה.
מרידית שלפה עוד אחת.
"יש עוד חמש עד סוף המשימה אז תחשב את שאיפותיך", אמרה לו
בשעשוע.
הוא כיוון את מכשיר הרדאר האלקטרו-בינארי והחל לאסוף נתונים
מכדור הארץ. המקום היה כמרקחה.
אנשים הסתובבו מבולבלים מעוצמת הסחרחורות שתקפו אותם.
שטיפות מוח מכוונות של אלפי שנים לא יוכלו להתנקות בשניות גם
לא בדקות. דרושה כאן עבודה נצחית. טוב, מרידית וסטונס לקחו את
זה בחשבון. היה להם כל הזמן שבעולם...

בינתיים רודי הסתבך קצת. הוא היה נשמה טובה ודאג שדברים יסתדרו
כמו שצריך. לכולם. גם לחתולים שמנים כבמבוק, שציפיותיו לגבי
בעליו היו נמוכות מהרגיל אצל חתולים גרגרניים בשכבות אחרות של
זמן מהזמן בו התקיים.
חתולים שכמותו קיבלו טיפול מדויק ומפוטם בכל שעה משעות היממה
אבל במבוק כבר התרגל לטיפול חד-יומי, לעתים אף חד תלת-יומי, או
איך שניתן להגדיר זאת כשמאכילים חתול עגלגל כמותו רק פעמיים
בשבוע...
והוא בכל זאת שמר על עגלגליותו. כך תכנתו אותו וכך נשאר.
האוכל, כנראה, היה רק לזרימה השוטפת של התרגול האנושי בלתת.
כן, בזמנים שבהם רודי נמצא האנושיות לא לבשה יותר מדי צורות
והתכנותים הרבים שיצאו ל"שוק" היו בכדי להשאיר פתח, צר אמנם,
אך כלשהו - להנצחת התכונות האנושיות הבודדות שאותן רצו
להנציח.
נצח היה מילה שנויה במחלוקת ברחבי הממלכה ומלבד השליט, מר
ג'ונסן, ועמיתיו במועצת הממלכה אסור היה לאף יצור - מונונג או
שכמותו או שבחציו - להתעסק, לחקור, לחשוב, להגות ואף להתפלמס
ולהתפלסף סביב המושג הנצחי.
הנצח היה דבר בלתי מושג, תרתי משמע, והמונונגים היו תקועים
מבחינה מחשבתית מאות ואלפי שנים.
לכן השתלטותם על מוחות בני האדם על פני כדור הארץ הייתה דבר
הרסני מעין כמותו. והוא הלך וצבר תאוצה ככל שהשנים התקדמו. הן
התקדמו וכל יצור או בן אדם שלא חשב על משמעות הנצח התכווץ
אחורנית בנשמתו.
כך זה כשהנשמה מוגבלת במקום ובתנועה. הזמן מקבל משמעות משולשת.
למעשה, הוא מקבל את כל המשמעות ואז מתחילים לעשות טעויות.
בהתחלה אלו טעויות קלות. לא משמעותיות.
כמו לקום בבוקר כי השעון המעורר צלצל, כי צריך ללכת לעבודה.
יקיצה טבעית כבר לא באה בחשבון.
ולהגיע למשרד. משרד סגור בתוך קובייה ענקית שאנשים שאתה לא
מכיר בנו כדי שאתה תוכל לבוא ולייצר להם משהו שאתה לא צריך
בכלל.
אתה שוכח שמה שאתה צריך, באמת צריך - נמצא בחוץ, בשמש.
אתה מפסיק להסתכל לאנשים בעיניים, אתה עסוק בלייצר.
ובהפסקת צהריים, שמישהו מלמעלה קבע, אתה הולך שפוף בין המגשים
ו"בוחר" אוכל. האופציות מאוד מצומצמות וזה אף פעם לא מה שבאמת
רצית לאכול. אז אתה מתפשר. והיום עובר ומגיעה השעה שבה החליטו
בשבילך שהסתיים היום. אז הוא מסתיים לכולם באותה שעה בדיוק
(קצת מוזר, לא?) ואתה יוצא מהמקום החשוך הזה ובחוץ גם כבר
חושך.
והנסיעה הזאת... אתה נוסע בתוך משהו סגור כזה, בין אם הוא
"שלך" ובין אם הוא ציבורי; ללכת ברגל הפסקת מזמן.
אתה לא זוכר מתי הלכת סתם ככה ברגל ופגשת את הרחוב שבו אתה
נמצא כל יום, אתה אפילו לא יודע מה יש ברחוב הזה. אולי עברה שם
היום האישה הכי מדהימה שתפגוש בחייך. ואולי, אם אתה נשוי אתה
אפילו לא חושב על זה, זה הפסיק להעסיק אותך.
הבעירה הפנימית הזאת שהניעה אותך פעם כבתה, אתה חי חיים אחרים.
חיים "שלהם". חיים שנוחים למישהו אחר או שלא נוחים לאף אחד.
לאף אחד חוץ מלאלה שתכננו את זה כך כדי שהם יוכלו לספור את
בכסף שאתה מייצר להם בעבודתך ולנסוע לאיזו חופשה מהממת
בקאריביים. הקאריביים הטרנס-אטלנטיים. או לכוכבים אחרים. או
ל... לכל המקומות שאתה לא היית בהם.
ושאם תמשיך כך גם לא תהיה...
וכשאתה תופס את זה, כשאתה כבר מבין את זה הכל מתהפך. אתה חרד
ממה שקרה לחייך. ומהחרדה אתה לא משתחרר, היא רק גוברת ולופתת
את נשמתך וכל מה שיוצא ממך זו חרדה מהולה בעצבות.
אתה נצבע אפור ו...
זה בערך מה שקרה אחרי שהמונונגים השתלטו על כדור הארץ. זה קרה
לאט ומהר ועבד בכל הכיוונים והצליח לבלבל את כל מי שמלכתחילה
לא הגיע מזמן אחר. כל אלה שלא ידעו משהו אחר האמינו שזה ככה,
שאין דרך אחרת ורק ספורים, כגיבורנו בסיפור, שהגיעו מזמנים
אחרים, שחיו באלפי השנים שנפרשו על פני השמש משחר הבריאה,
הבינו את הבעיה העצומה והתחילו לפעול.
כמובן שלקח זמן לאתר את כל הגיבורים, הרבה זמן, ועוד הרבה יותר
מזה כדי לגבש פעולה ולהתחיל.
הכוחות הרבים שנדרשו נפרשו כאופציה במרוצת השנים, ומרידית
וסטונס, רודי, קריסטינה וז'אן נאלצו לבחור בקפידה זה את זו.
ונדרשה "המרכבה", כמובן. שהומצאה והייתה שם תמיד אך נגישותה
הוטלה תמיד בספק. וההכרה בה הייתה כל כך לא חד משמעית, שהעיכוב
הלך והתעצם. הלך וגדל. וכך גם הלכה וגדלה השתלטותם וכוחם של
המונונגים ובראשם מר ג'ונסן.
הוא שנא את בני האדם, הם היו כל כך מורכבים ונאורים, כל כך
פתוחים ומקבלים, שהדבר ערער את מקומו ביקום. וברגע ששמע עליהם,
עוד כשהיה קטן, כבר ידע שברצונו לרסן את כוחם בכדי שהיקום יהיה
מקום שבו הוא יוכל לשלוט.
תאוות השליטה והכוחנות שלו נבעו מצרות המקום ממנו שהגיע.
מהחושך האביך שממנו צמח ובא.
כדור הארץ לא היה כזה ואנשיו לא היו אנשי חושך. נהפוך הוא. שמש
תמידית טובה וחמה בערה והאירה אותו ובזמנים אחרים היה רק טוב.
איך הצליח מר ג'ונסן להחדיר את החושך הזה שממנו בא - טוב כל
כך, יסודי כל כך, עד ששכחו אנשי הארץ את האור?
כאן בעצם מתחיל הסיפור.

פרק 4
השתלשלות האירועים אחורנית והלאה מזה

זה קרה כשהגיע לפרקו. בגיל 13 וחצי ראה מר ג'ונסן כי רע והחליט
לעשות מעשה. הוא תפס את הרבקונית הראשונה שהומצאה למסעות בין
גלקטיים והגיע לביקור בכדור הארץ.
השנה בכדור הארץ הייתה 1335.
מכיוון שהייתה זו שנה לא מאוד טובה לילידי הכוכב שעליו אנו
מספרים חשב לתומו מר ג'ונסן שכך הם פני הדברים באופן תמידי.
הוא חש שסוף סוף מצא מקום כלבבו, מקום שבו חש נוחות עילאית,
אביכיות שתלטנית, בוציות מושלמת.
מקום שבו יוכל לפוש ולפשות את תורתו החולנית.
אז עוד לא גיבש את מכלול תורתו. לקחו לו מספר שנים לעשות זאת.
הוא רקם את משנתו בשנים שעברו עד שהגיע לפרקו השני. בגיל 27
יצא שוב מר ג'ונסן לדרכו. מכאן לא הייתה דרך חזרה. הוא נסע כדי
לא לחזור. הוא נסע כדי לחולל עולם שלם של חושך ושום דבר ואף
אחד לא יוכלו לעצור אותו.

התהוות האור בעולמה של מירנדה הייתה מיידית. היא נולדה להורים
מהפכנים, אנושיים לחלוטין, שעבדו בעבודות מזדמנות והתירו
לילדתם להסתובב בחופשיות יתרה בעולם שלא ידע רע. השדות פרחו
וזהרו בירוק, הפרחים לבלבו באופן מעורר חיוך והלב התרחב למשמע
הציפורים המזמרות.
מירנדה התהלכה בכיכר הרחוב ולא ידעה מה מזמן לה העתיד. היא לא
ניחשה שהיא עתידה לפגוש את אחד מאנשי הכוכב שלה ולהרות לו,
ויותר מזה - לעזוב אותו ולהתאהב ברקק שהגיע מפלנטה אחרת. לא
העלתה על דעתה.
מירנדה הייתה ילדת חופש, ילדת אור, שהשדות הפתוחים קראו לה
בוקר בוקר. היא הייתה משוחחת עם הכלב של השכנים ומאכילה את
החתולה, חתולה שמנמנה שבאופן קבוע ליקקה לה את כף רגלה. מירנדה
חיבבה את המקום שבו גדלה והצטערה כשהוריה החליטו לעבור לעיר
אחרת, לאחר שמגיפה פשטה בסביבה והוריה רצו לגונן על ילדתם לבל
תידבק ותמות.
הם תלו בה את תקוותם, היא הייתה כל מה שרצו להיות.
חופשייה ומאושרת. הם העניקו לה חופש ואושר בכדי שתוכל להתחיל
חיים טובים יותר. תמיד קיוו שתיצור חיים טובים יותר.
כשהרתה לרוברטוס בהיותה בת 15 בלבד הדבר היכה והימם אותם עד
עמקי נשמתם. אמה לקתה בהלם שנפרש על פני תדרים גלקטיים של
אלפים בשנים ואביה גזר על עצמו שתיקה ונפטר שלוש שנים מאוחר
יותר.
רוברטוס אהב את מירנדה אהבת אמת שגלי עוצמתה אכן הרעידו
גלקסיות שכנות, רק שמירנדה די כעסה על האופן הפתאומי שבו הרתה
לו והחליטה לגדל את העובר לבדה.
רוברטוס לא שעה לבקשותיה התקיפות להניח לה לנפשה והחל מטריד
אותה יום יום בדרכה משדה החרציות אל כיכר העיירה. היא עברה שם
בשעה קבועה ועכשיו, משהרתה, הדבר היה נחוץ לה אף יותר. ההליכות
הללו הרגיעו את לבה ותחושות בטנה.
היא נהגה לגעת בבטנה וללחוש לוולד דברים שיעוררו בו הרגשות
נעימות ובטוחות. היא עצמה חשה ערעור כלשהו בעולמה הפנימי.
האבן הזו שרבצה על לב מירנדה הייתה משקע די ברור לנוכח
המאורעות שעברו עליה בזמן כה קצר. היא הניחה לכל אנשי העיירה
לדבר מאחורי גבה על עתידה המאוד לא בהיר והקשיבה לבעיטות
המתהוות של היצור הקטן שנרקם במעמקי גופה. היא אהבה את התחושה
ואהבה את היצור הזה, שעדיין לא הכירה. היא כבר אהבה אותו. או
אותה. זו יכולה להיות הבת הראשונה שלה, הבת האהובה, העדינה
והקסומה שאי פעם הייתה יכולה להיוולד לה.
"את לא חברה שלי", שמעה את רוברטוס צועק לה ליד הכיכר.
יום יום צעק את אותה צעקה ואף הקים מהומה בחצר.
הדבר הביך אותה אך לא יכולה הייתה להתרגש יתר על המידה. או
להתקומם. לא, להתקומם לא ניסתה אפילו. נתנה לו להתבטא, שיפרוק
זעמו. זעם הגבר שנזנח.
רק בת 15 ויודעת כל כך הרבה. זו מירנדה.
הימים נקפו והלכו והבעיטות הפכו והפכו את בטנה עד שהגיע היום.
היא הרגישה את זה מתקרב.
ביום שלפני הלידה מירנדה חשה התרוממות רוח לא רגילה, גם לא
לאחת שכמוה, שחיוכה המס את לבבותיהם של תושבי המקום ושירתה
המתגלגלת והמתוקה התנגנה באוזני כל.
היא הסתובבה בדיבוק של אושר והפריחה נשיקות לעוברים ולשבים.
כשרוברטוס צעק היא כבר לא שמעה, והוא, שמשב האנרגיה שפרץ
מסביבתה הורגש ממש ברגע שחלפה לידו, השתתק והסתכל המום על
הנערה שהייתה בזרועותיו עד לא מזמן.
הוא התאהב בה בשנית ואהבתו האינסופית פרצה מעצם חזהו ועלתה
והציפה את כל כולו מכף רגל עד ראש.
הוא החליט ללכת ולחגוג את שהרגיש ופנה למסבאה הסמוכה לכיכר.
שם כבר ישבו כמה מרעיו השיכורים שבלילות מסוימים, בזמנים שונים
של שם ואחר כך, נהגו להכות זה את זה לשם השעשוע. רוברטוס,
כמובן, תמיד נטל חלק בתגרות, ומירנדה, כמובן, סלדה מנוכחותו
בכל פעם שעשה זאת.
בלילה הזה, בנקודה המסוימת בזמן ובמקום, הגיע מר ג'ונסן ישירות
לאותו אזור וגרונו, שיבש מהטלטול הבין-גלקטי הוביל אותו אל
אותה מסבאה בדיוק.
כפי ששמתם לב, דרינק קל לפני או אחרי משימה הוא דבר חביב ונפוץ
בין גיבורינו הניידים.
הוא סרק את סביבתו ולבד ממספר בטלנים שליהגו, לא מצא סיבה
להיכנסו למסבאה ספציפית זו.
הוא התיישב באכזבה על כיסא עץ מגולף, שאחת מרגליו שופשפה וגרמה
לכיסא עצמו להתנודד ובכך זיכתה את היושב עליו בחוויית סוטול
מוגברת.
'קוסמו', אמר מר ג'ונסן לבהמה אנושית גסה שנעה מאחורי הבר.
הענק מאחורי הבר רק נהם וחייך, מלכסן מבטים משועשעים לעדת
השתויים במקום.
"בח טחלח..." מלמל הענק מאחורי הבר.
"קוסמופוליטן, אידיוט", החזיר מר ג'ונסן. הוא לא סבל אנשים
מוגבלים, ועוד יותר הציק לו שלא הבינו אותו, הוא ממש לא סבל את
זה.
"הא?" הסתכל עליו ההוא והצביע לכיוון הברז שעל הבר.
"טוב, קיבינימט, שיהיה". מר ג'ונסן הוריד את ראשו בתיעוב
והוציא קופסת כסף קטנטנה חרותה ומובלטת ופתח אותה בעדינות.
הענק חייך במבוכה והוציא כוס גדולה ומלוכלכת.
מר ג'ונסן נעץ מבט מלא חלחלה ולפני שהספיק להתחרט נמזג תמהיל
סמיך וכהה וריח עז התפשט והגיע לנחיריו של מר ג'ונסן, שספגו
בנוסף לכך אבקה צחיחה ולבנבנה שסחררה את קודקוד ראשו. הוא
התבונן בקירות הלבנים והתפלא - הם היו שחורים ומפויחים
כשנכנס.
השיכורים במקום התחילו להרעיש ולרקוע ברגליים, מר ג'ונסן הפנה
מבט איטי לכיוונם, הררר... ברררר... הוא שנא אותם! שנא את המין
האנושי.
נוקי, שהיה כל אותה העת מאחורי הבר, רק חייך כשקרא את
מחשבותיו. הוא לא ידע כמובן שזהו מר ג'ונסן.
מר ג'ונסן שיהיה ראש הסוכנות שבה יעבוד ב-2003.
הוא רק קרא מחשבות. לשם כך נשלח בפעם הזאת.
מר ג'ונסן בלע את המשקה הצורב בלגימה אחת מהירה וחש את גרונו
נבקע לשניים. הוא הידק את שפתיו על שיניו והחניק יבבה. יש משהו
אחד שמצא חן בעיניו.
השיניים האלה, השפתיים האלה - האנושיים כל כך. הוא שמח שצורתו
אסתטית וברורה. אחת הסיבות לסלידתו מ-3003 הייתה, כפי שאמרנו,
בין היתר בשל צורתו הלא מוצקת, הג'לטינית משהו.
המצוקה שחש הייתה עצומה והוא פנה לאחוריו, מסמן לאחד המשונים
שישבו בשולחן הסמוך להתקרב ואחז בצווארו בחוזקה בלי לשחרר.
הבחור נחנק ולפת את ידו של מר ג'ונסן. השתויים האחרים שהבחינו
במתרחש ניגשו במהרה אל הבר, ונוקי, שיצא לרגע להטיל את מימיו
בשדה שבחוץ, שמע את החבטות בעמימות. הוא רכס מכנסיו ונכנס
בריצה אל המסבאה.
הקטטה שפרצה הרסה את המקום כליל. שברי הכיסאות שנותרו כיסו את
רצפת הבטון והווילונות האדומים נקרעו לגזרים וכיסו את גופותיהם
המדממות של האווזים הלבנים.
אותם אווזים שרק קודם לכן אחדים מהם בושלו והונחו על
שולחנותיהם של הסועדים במקום.
הזכוכיות חרקו וחתכו את חניכיו הכהים של מר ג'ונסן והוא ירק
אותן החוצה, על פניו של זה שהיכה.
הוא הרים את ידו והניח אותה על כתפו של המדמם, מנסה לאזן את
עמידתו. השיר שהשמיע הענק מאחורי הבר גרם למר ג'ונסן להצטמרר
מעצבים; לא לזה ציפה.
הביקור בחלק זה בכדור הארץ היה בתקופה מאוד לא החלטית עבור
המין האנושי. זו אחת הסיבות שבחר בה מר ג'ונסן, וכעת, משהיה
חלק מהתרחשויות אי הוודאות שהלמו ובערו, הרגיש את משא
שליחותו.

פרק 5
ניסיון סיכול המשימה

המדמה שעזר לקריסטינה לעבור את מירנקה בשלום התחיל לרטוט בכיס
חגורתה והיא שלפה אותו משם, מנסה להבין מה תוכל לעשות כעת,
משנותרה שוב לבדה.
היא התרגלה לתשישותה של סיקי ולחוסר העקביות שבהם הפגינה את
נוכחותה במשימות-עבר בסוכנות.
היא לא כעסה עליה. להיפך, היא אהבה אותה אהבת-אחות וידעה על
מלחמתה באביה, שאותו לא הכירה כלל.
רק ידעה שכוחות מתנגדים לעבודתן המשותפת ולעובדה שסיקי התחברה
עם רודריק, שהיה ללא ספק אחד הסוכנים האנושיים היותר מסוכנים
למין הנשי בכלל והמונונגי בפרט מאחר שמתיקותו ומסירותו - שמעם
יצא למרחוק.
הזכרנו את מספר הגלקסיות והזמנים שבהם ביקר רק לצורך עינוג
נשות המקום, התפרקותן המוחלטת ו... טוב, בכל אופן - היה זה
מאוד לא רצוי שסיקי ורודריק יתאהבו ונעשו מאמצים עצומים לסיכול
החיבור.

מרידית אחזה בשיניה את סכין המבצעים שהיא וסטונס נהגו לחלוק
ביניהם ובידיה קשרה את דגם המרכבה הקטן אל חגורתו של סטונס.
ידיו היו עסוקות בפתיחת בקבוק שמפניה משנת 2357, שנה טובה של
תסיסה לכל הדעות.
"זה לא מוקדם מדי, לדעתך?" סיננה מרידית.
סטונס רק חייך אליה וחשף שיניים צחורות. לאחר מכן פלט צווחה
אינדיאנית קדומה של הילולה ושכרות והדביק נשיקה רטובה על לחיה
של מרידית.
היא התחלחלה מהביטחון המופרז שבו ניהל כל דבר בחייו.
"יש לי הרגשה מצוינת, אל תעצרי אותי בבקשה."
מרידית מחתה את רטיבותה של הנשיקה והשאירה את הסכין תחוב בין
שיניה.
סטונס, לאחר שהתבונן במה שהוצמד לחגורתו והתפעל, פלט לעבר
מרידית: "אהבת אמת, מה?"
מרידית קימטה את מצחה וניסתה לפתוח קופסת טונה ישנה שהושארה
מאחור. המנצ'יז.
חלוקת התפקידים הייתה ברורה. סטונס עוזב את כדור הארץ כדי לאתר
את רודריק והמרכבה.
מרידית אחראית ליצירת הקשר עם ז'אן ולסימון מיקומה המדויק בכדי
שיוכלו לאסוף אותה.
היא לא הרגישה את סוף המשימה אפילו מתקרב.
"יהיר בלי שום קנה מידה", היא כיוונה את דבריה לסטונס.
הוא כבר היה בתוך חללית מסע ששודרגה לצורך המבצע במוסך "האחים
גריז" ב-2237 ונשלחה אחורנית בזמן לצורך המשימה.
מרידית ליקקה את שאריות הטונה ופנתה מיד לארון הסמוך - אולי
אחד העובדים השאיר את טבליות שוקולד פרה שכל כך אהבה.
כשפתחה את הארון גילתה את האריזה האדומה קרועה לגזרים ונייר
הכסף מושלך על דפנות העץ.
"Fuck", צעקה והקפיצה את סטונס, שכבר חבש את אוזניות הקשר ופתח
את התדר.
"מה קרה, מטורפת?" הוא לחץ על הכפתור בכדי שתשמע אותו.
"סטונס, תחזור לכאן מהר, אני לא יכולה להסביר."
"מה קרה?" סטונס הרגיש שמשהו לא טוב מתרחש וכל עיכוב בתוכנית
יגרום לסטייה בזמנים, דבר שהביאו בחשבון אך העדיפו להתעלם
ממנו.
הוא תלש את חגורת הבטיחות מעליו ויצא מתא החללית.
מרידית הסתובבה על צירה בעצבנות והחלה לכסוס את העור של קצות
אצבעותיה.
סטונס הופיע בקצה החדר והיא רצה אליו, תופסת אותו בחולצתו
ומקמטת ידיה, מנסה להסביר לו את משמעות חוסר הסדר שהבחינה בו.
אוושות חנוקות נשמעו במקביל לגמגומה של מרידית וסטונס ניסה
להקשיב ללא הצלחה למה שהתרחש מאחורי דלת הזכוכית שלימינו.
הוא הושיב את מרידית על הכיסא המסתובב וניגש אל הדלת. מבעדה
יכול היה לראות את רונלדו הקשיש כשסלוטייפ עבה מודבק לפיו
ועיניו חשוקות בבד שחור, בועט ברגליו הקשורות וחובט על הדלת
בגופו, משמיע קולות קלושים וחנוקים.
סטונס ניגש מהר לפתוח את הדלת אך זו הייתה נעולה.
לא הייתה לו דרך אחרת מלבד לירות בזכוכית מבלי לפגוע ברונלדו,
כמובן.
הוא צעק צעקת אזהרה ורונלדו שבקושי שמע משהו מחמת המצב, על אחת
כמה וכמה לא זז אחורנית.
סטונס ניגש אל מרידית וראה את פניה הופכים לחיוורים, חסרי צבע.
הוא נדהם מחוסר יכולתה ומשבירותה במצבים כה עדינים מעין אלה
והתפעל מחוזקה במצבים קשים ומסובכים בהרבה.
"מה קורה לך?" הוא טלטל אותה קלות.
"שום דבר", היא עצמה את עיניה שהיו פקוחות לחלוטין עד לאותה
טלטלה.
"שום דבר? לזה את קוראת שום דבר? נטרפת לגמרי ואני רוצה לדעת
למה!"
"אתה לא תבין, עזוב."
"מרידית, מה לעזאזל קורה כאן? את מספרת לי עכשיו או שאני מפסיק
את המשימה וקיבינימט עם כדור הארץ הזה, אני אמצא כבר מקום אחר
לחיות בו." סטונס התכוון לדבריו, הוא לא רגיל שמרידית מסתירה
ממנו מידע.
"תשמע, זה משהו פנימי, מתוך המערכת. זה שרונלדו שם, כלוא - זה
אומר משהו מאוד לא טוב. זה וחבילת השוקולד שכבר לא נמצאת
בארון", היא הצביעה על הארון הפרוץ.
"מה לזה ולשוקולד? מרידית, אני מאבד סבלנות, אז תפסיקי למתוח
אותי ותספרי לי בדיוק מה זה צריך להיות, לעזאזל?"
סטונס איבד את קור רוחו.
מרידית לחצה על כפתור בלוח הבקרה שמולו ישבה ואמרה:
"תקשיב".
סטונס כרה אוזנו בדריכות.
המשיבון שעל לוח הבקרה השמיע הקלטה שנערכה מספר שעות קודם לכן,
בקולו של מר ג'ונסן, מתחלף בקולו של ד"ר ג'יילו.
"הידיעות שהגיעו למשרדי מוכיחות מעל לכל ספק שאתה, מר סטונס,
אחראי לנזק העצום שנגרם לסוכנות ולצורה הכה נאלחת שבה שמת קץ
לדמותי האנושית ב-2003.
"אי לכך ובהתאם לזאת אני מסכל כל אפשרות שלכם ליצור קשר עם כל
מי שתחפצו כל זמן שהם נמצאים על אדמת מונונגו.
"כל אמצעי שתנקטו בו ייתקל בחומת המגן המונונגימטית של הממלכה
ויוחזר בצורה מוכפלת והרסנית שכמותה לא ידעתם."
סטונס בלע את רוקו. הוא היה רגיש מדי.
גם ביחס לכינויו כ-the toughest motherfucker שקיים בסוכנות
וגם בכלל.
הוא הרגיש שכשלון המשימה מוטל על כתפיו, שיש סיכוי שזה לא
מצליח. שהנה, שנים - אלף שנים - של תכנון יורדים לטמיון,
נעלמים לנצח ומותירים אותו ואת שכמותו, האנשים החופשיים,
כבולים ומנועים מחירות. חירות אמיתית.
הוא רצה לבכות ונזכר מי הוא.
הוא אחז במכשיר הקשר ואותת לאנשי הבקרה שנמצאו בספינות המלחמה,
עסוקים בהשמדת המונונגים ובפתיחת הקשרים התשתיתיים של הממלכה.

רודריק הגיע לביתו באותו הזמן בדיוק, מחפש את במבוק בין שברי
הכיסאות והזכוכיות.
מישהו פרץ לביתו ועשה מהומה.
רודריק הסתובב באיטיות, מתקשה להאמין, בין מה שהיה פעם ביתו.
הוא ידע שרגשות כגון סנטימנטליות, במקרה הזה, בחייו בממלכת
מונונגו - כל עוד הוא חי כאן - מיותרים לחלוטין ועלולים לסבך
אותו.
"זה מגיע יחד עם אהבת אמת, כנראה", הוא עדיין חיפש את במבוק
ודמותה של ז'אן שוב הבזיקה בלבו.
הוא אחז בבטנו והרגיש אותה.
"הי, את חיה", הוא חייך חיוך קטנטן והתבונן אל מתחת לשולחן
המטבח.
במבוק שכב שם, שרוע ומתלקק.
"לא אכפת לך מכלום, הא?!" רודריק לחש לעצמו, הוא היה המום
מתכנותו של החתול.
"אני חייב אחד כזה כשאגיע לארץ", הבטיח לעצמו ורכן כדי ללטפו.
במבוק השמיע יללה עדינה וליקק את אצבעו של רודריק.
"אתה לא נראה מאוד רעב..." הוא קם וניגש אל קופסאות המזון
המשומרות.
במסדרון הצר נדלק לפתע אור תכלכל בהיר.
רודריק לא הבחין במתרחש; הוא הושיט ידו ובחר בסלמון מעושן,
המאכל האהוב על במבוק.
'פיצוי על הזנחה פושעת', חשב.
הצעדים רשרשו על השטיח ורודריק חש שמשהו אינו כשורה.
הוא הסיט את קופסת הסלמון והפיל אותה על הרצפה.
לפתע נעצרו הצעדים ורודריק הפנה מבטו בחדות אל המסדרון. הוא
סימן לבמבוק לחדול מיללותיו ובמבוק, שישר הרגיש במה דברים
אמורים, רק שילח לעבר רודריק מבט חתולי במבוקי וחיוך קטן עלה
מתחת לשפמו.
רודריק שלף את אקדח ה-100 מילימטר שלו ודרך אותו בשתיקה. החרדה
פילחה את האוויר וקופסת המכוונים שבכיס חליפתו החלה להבהב.
רודריק שלח אצבע ולחץ על כפתור הקופסה. הוא החל להתקדם לעבר
המסדרון, סוקר במבטיו את דירתו הנטושה. הוא לא ראה דבר שהיה
במקומו וחששו הלך וגבר.
הדמות במסדרון החלה נסוגה ורודריק הסתער בריצה קדימה.

החלחלה שדמו הכהה עורר בו הייתה כאין וכאפס לעומת הקבס שעלה
בו, במר ג'ונסן, כשהתרומם מרצפת הבטון שבמסבאה.
התוהו ובוהו ששרר במקום הטריף את חושיו, שהתחדדו והוכהו
חליפות.

רודריק הסיט את שערותיו הכהות ועיניו הירוקות התכווצו לחידוד
הראייה.

ז'אן הוקפאה ודמה זרם בכבדות. היא הניעה את אצבעותיה לאט ועשתה
את דרכן אל המוניטור. היא לחצה על כפתור השידור וצפצופים
קטועים החזירו אותות אל סייקי, חברתה הלוחמת.
"מה עם קצת מלחמה באמת?" נשפה ז'אן.
היא התרוממה בבת אחת תוך כדי שצרחה וגהרה על המכונה ששיתקה
אותה כמה דקות קודם לכן.
הכבלים נותקו באגרסיביות והיא שלפה את קופסת המכוונים שלה
והקישה את הסיסמה המשותפת.
"טרנסלייטר" הופיע על המסך וקריסטינה שמטה את המראה והחלה
לקפוץ באוויר בהתרגשות.
"yeah!" שאגה.
היא התבוננה על ההרס הזרוע מתחת לבניין שבו עמדה ולבה נצבט.
"איפה אתה?" היא גיששה אל קופסת המכוונים.
סטונס, שהיה עסוק באותה עת ביצירת קשר עם ספינות המלחמה ששהו
במונונגו לא שעה לקופסת המכוונים שלו; הוא ידע שאם לא יצליח
ליצור קשר עם ספינות המלחמה ולהחזירן בשלום כל המבצע נכשל.
מרידית דווקא חשבה שלמצוא את רודריק וז'אן חשוב יותר. היא
סימנה לסטונס משהו עם מכשיר הקשר, והוא, שהיה עסוק מדי ומוטרד,
לא הבין את הסימון.
"סטונס! הי, סטונס --- הי!" מרידית ממש הרימה קולה.
"מה?" הוא עצר מעיסוקו והסתכל עליה.
"מה קרה?" מרידית ידעה שמשהו מטריד אותו וזה לא קשור לאיחודם
של ז'אן ורודריק.
סטונס הניח את מכשיר הקשר והעביר יד בראשו החשוף.
"מה קרה, מה קרה. נותק לנו הקשר עם מונונגו, כל החיילים הטובים
שלנו שם ו... ו..."
"והיא", מרידית השלימה את שידעה.
סטונס הביט במרידית ושתק.
"והיא..." הוא הוריד עיניו ומיד הרים אותן שוב והישיר מבט;
הסתכל לתוך עיניה של מרידית בצורה שלא ראתה לפני כן והיא מיד
החזירה באותו מבט. מבט של הבנה.
"אני... אני... אני לא יודע מה עובר עליי", סטונס התרומם
במהירות וניסה לחזור לעצמו.
הוא התיישב שוב.
"מה את אומרת?" הוא קיווה לאישור.
"מה יש להגיד? זה זה. תתקשר אליה", מרידית חייכה חיוך מריר.
היא לא ראתה את סטונס במצב כזה מאז שהכירה אותו; שבשל טירוף
הזמנים שחיו בהם מדובר באלפי שנים. אלפי... היא לא האמינה
שאישה יכולה לגרום לסטונס להרגיש ככה. להרגיש בכלל. האגו שלה
קיבל צביטה קטנה אבל מרידית האצילית לא תסרב לאיחוד אהבתי
שכזה. לא כשהוא קורה פעם בכמה אלפי שנים...
סטונס חייך אליה בהקלה.
"תודה, מרידית, אני חייב לך". הוא הדביק נשיקה על לחיה.
היא בכל זאת הייתה המפקדת הראשית של המבצע ולשם ההגינות הסכמתה
הייתה הכרחית.
הוא הרים את שפופרת הזמנים שבצד הלוח וחייג.
הוא הגיע בטעות ל-3002 וניתק.
"אנחנו לא קיימים שם כרגע", פטר במהירות וניגש אל מכשיר הקשר.
"אין לה מכשיר קשר, לא נתנו לה..." מרידית הזכירה לסטונס.
"FUCK", סטונס בעט בשולחן הבקרה.
"OK, OK תקשיב. אני מבטיחה שניצור איתה קשר בהזדמנות הראשונה
אחרי שנאתר את ז'אן ורודי, OK? בוא ננסה קודם לבדוק איך אנחנו
חודרים דרך החסימה שמר ג'ונסן וד"ר ג'יילו יצרו וברגע שספינות
המלחמה יגיבו נבקש מהם לאסוף אותה. מקובל?"
"כן, יש אישור להמשך", סטונס חזר לרשמיותו המלאכותית. הוא
התיישב בכבדות והקיש את קוד המשימה על גבי הצג.

באותה שנייה פילח כדור 100 מ"מ את אוויר מסדרונו של רודריק
ונתקע בלבו של פולש.
הוא התמוטט מיד ורודריק חש אל הגופה.
הוא בדק את כיס חליפתו של המתמוטט ומצא דף עם הוראות מדויקות
לאיתור "המרכבה".
ההוראה הראשונה הייתה למצוא אותו, את רודריק...
רודי שמט את ידו אך המשיך להחזיק את הדף.
הוא כמעט נחנק כשראה את ההוראה השנייה.

ברגע שהופיע הקוד על לוח הבקרה שיגרה מרידית סימן אור-קולי
רנטגני בתקווה שתתקבל תשובה.
סטונס התרומם שוב מכיסאו והחל להסתובב חסר מנוחה; הוא שלף את
המגולגלת האחרונה והסתכל עליה בשימת לב מרוכזת.
"לא", אמר והכניס אותה שוב לכיסו.
הוא רצה לשמור אותה למפגש עם האדמונית שלו. הבייבי המופרעת
שהשאיר מאחור... הוא התחיל להרגיש אשם. מה שמעולם לא קרה לו.
הוא נהג להשאיר בייבס שונות במקומות שונים ולעולם לא הסתכל
אחורנית, או לא הרגיש אחורנית. ועכשיו זה היה שונה. הוא שלף
סיגריה רגילה והתחלחל.
רונלדו, שהיה כל הזמן הזה כלוא מאחורי דלת הזכוכית, נרדם
בינתיים וסטונס מצא דרך לפרוק את מתחיו.
הוא דרך את אקדחו האישי וירה בדיוק רב 24 כדורים שכיתרו את
מסגרת דלת הזכוכית וגרמו לקריסתה בצורה שלמה וחלקה מבלי
להתרסק.
הוא היה מבסוט מעצמו.
רונלדו שכב מקופל לשניים, תשוש לחלוטין, וסטונס נגע וטלטל את
כתפו. הוא הסיר לו את רצועת הבד, הסלוטייפ ואת קשירות
הרגליים.
"ממש השקיעו בך", הוא ניסה לשעשעו.
רונלדו רטן ומלמל וביד אחת ניסה להתרומם מהקרקע אך כשל.
"היי, אולדי, תן לי לעזור לך..." סטונס תמך בו והשעין אותו על
כיסא.
הוא ניגש לפתח תשתית סמוך ומזג לו מים מזוקקים.
רונלדו לגם לגימה, הישיר מבט חודרני אל סטונס והחל לדבר בשטף
שלא ניתן היה לעצור:
"הם הגיעו, פתאום. הם היו בערך 30 אנשים, הם נראו ממש כמונו,
לא ניחשתי... ואז כשהסתובבתי כדי לדבר עם אחד מהם התפוצץ לי
בפרצוף איזה משהו, לא יודע מה (הוא מישש את אפו) ונחתי, ככה על
הפנים וכל השאר התחילו להסתובב פתאום, הם התחילו להתעסק עם
הכפתורים כאן, ניסיתי להגיד משהו, באמת, מר... מר... (הוא לא
הצליח להיזכר בשמו של מר סטונס) ואז נתתי לאחד מהם את המפתחות
כאן, לקופסה (הוא הצביע על מכוון שהוצב ממש על לוח הבקרה) ולא
ידעתי... ממש לא הצלחתי לה... ואז הם צחקו, צחוק כזה חד, מרושע
ואני... לא יודע, נראה לי שהתעלפתי...
אחר כך כשקמתי כבר הייתי קשור כולי... קשור לגמרי... כאן (הוא
הראה את ידיו) וכאן (הרגליים שלו רעדו) - ממש מעל הקרסוליים
ואז... אוף... (הוא התנשף בכבדות) אויייי... (הוא נאנח אנחה
ארוכה ארוכה) אני עייף..." רונלדו התיישב על הכסא שנשען עליו
וכמעט נפל.
סטונס תמך בו והושיב אותו באיטיות.
"מה..." רונלדו ניסה להמשיך.
"ששש... זה בסדר, אולדי, זה בסדר, אנחנו נטפל בזה מכאן. רק
תשב, תנוח. OK? הנה", סטונס הושיט לו כוס מים נוספת, "שתה".
הוא הסתכל על מרידית, שהחליפה מסרים מצופצפים דרך קוביית
המכוונים שסטונס נתן לה ושחוברה כעת אל לוח הבקרה הגדול.
הצפצופים נדמו לרגע לגמרי והיא אחזה בשערות ראשה וצבטה קווצת
שיער סוררת עד שכמעט נדמה היה שנתלשה.
"מה נעשה..." היא נשמעה מיואשת.
סטונס ניגש אל הלוח והסתכל על המסך. הוא היה שחור ולא נראה
אפילו אות אחד שיסמל שהם הצליחו ליצור קשר עם מי מהסוכנים
שנותרו מאחור.
הדקות התארכו, המערכות במחשבותיהם הפנימיות כמעט קרסו מתסכול.
"איך זה יכול להיות..." סטונס הרהר.
"כל השנים האלו, מרידית, ולא הצלחנו לחסום פעולה פשוטה של
מונונג טיפש..." הוא מירר לעברה.
מרידית הניחה ידיה על השולחן הרחב ונקשה תוך כדי כך על כפתורי
הבקרה.
לפתע הופיעה תמונה ברורה בהירה של כאוס; מתוך ענני האבק
האפורים-שחורים התגלתה הבלחה אדמונית, כמעט אדומה, של דמות
מטושטשת.
סטונס רץ אל רונלדו שהיה כבר בחדר ההתאוששות הסמוך, מתנסה
בתרגול ההרפיה שלימדו אותו ומתהפך על גבו כשרגליו באוויר.
סטונס הבהיל אותו והוא נפל על צידו, כחול כולו ומתנשף.
"אתה חייב לבדוק שוב בצרור המפתחות שלך, אולדי, יכול להיות שהם
השאירו לך איזשהו רמז... יכול להיות... יכול להיות שהם היו
משלנו..."
"מה?" רונלדו הזקן כבר לא עמד בזה. הוא התרומם ולחש במונונגית
עתיקה קללה שסטונס, מרוב שצחק, לא הצליח להסביר למרידית במה
מדובר.
ומרידית רק בהתה במסך, בהתה ואז החלה לסדר את הנתונים. היא
הייתה כל כך חדה ומדויקת. בתוך שניות הכל הסתדר בדיוק מרבי
והיא נקשה באצבעה לקרוא לסטונס.
הוא חזר אליה, לא לפני שנתן לרונלדו טפיחה על השכם, טפיחה כזו
מלאה באהבה.
"האולדי הזה..." הוא חייך וגנח שאריות צחוק.
מרידית רק סובבה מחצית מראשה לסטונס, מבט נוזף בעיניה, והוא
התיישב מיד, מחניק את החיוך האחרון.
"קרא את הצפנים והעתק אותם לדגם שהבאתי", מרידית הושיטה לו את
דגם "המרכבה" שהביאה איתה ממונונגו.
"5.6001, 3.002, 4536Ac, 224600.3, 00.2TH..."
סטונס הקריא את הצפנים בשקט וסרק אותם על הדופן ההולוגרמית של
הדגם המגן דוידי, שהבריק ו"קיבל" את הצפנים באופן חיובי למדי.
"זה עובד", זרחו פניו של מר סטונס.
"ברור שזה עובד - זה רודריק, הסוכן הכי טוב שלי..." מרידית
הפטירה.
סטונס, שהמסר הפוגע לא פספס את שמיעתו החדה ויותר מכך, את האגו
הבלתי ניתן לכיפוף שהקנה לו את מעמדו עד כה, עצר ממלאכתו
ואפילו לא הסתכל על מרידית כשאמר:
"את לא חייבת להעליב, מרידית, אם נפגעת - את יכולה פשוט להודות
בזה".
היא הסתכלה עליו המומה.
"למה בדיוק אתה רומז, מר סטונס?"
"שנינו יודעים טוב מאוד למה אני מתכוון ועל מה אני מדבר - את
מתעלמת ממה שאת מרגישה..."
מרידית פערה פה.
"אם לא תסגרי אותו, אני מנשק אותך", סטונס חזר לסרוק את
הצפנים.
מרידית מיד הידקה שפתותיה ובלעה את רוקה.
השתררו מספר דקות שקטות וטעונות עד ששוב דיברה:
"מה, אני כזאת ברורה? עד כדי כך שקופה, הא?"
סטונס התבונן בה ושתק.
"מה? תגיד לי!!!" סטונס לא הוציא הגה מפיו.
"סטונס, אני נשבעת לך שאם לא תדבר..." מרידית הייתה לחוצה
באופן ששעשע את מר סטונס. הוא הכיר בהשפעתו אך חשב שעל מרידית
כלום לא עובד. מתברר שטעה, בפעם הראשונה בחייו.
בכלל, הרבה דברים קרו לו בפעם הראשונה שאי פעם קרו וכל זה ב-24
שעות קיומיות... וואו... הוא נפעם!
משהו ב-Toughness שבו נסדק.

פרק 6
התפשטות הגשמיות

השינויים הרבים שהתחוללו בממלכת מונונגו התחילו הרבה לפני
שסטונס ומרידית, ז'אן וקריסטינה, או אפילו רודריק, התערבו.
הפריצה החלה עוד אז, בשנים הקרויות ימי הביניים.
בשנים שבהן אמה של ז'אן הרתה לרוברטוס, מי שחשבה שהוא
רוברטוס...
הקטטה שפרצה במסבאה הייתה רק הסיומת של מזימה שנרקמה בידי מר
ג'ונסן, שאז עדיין לא היה מר, אלא נער מפונק, שהיה בעצם מונונג
מאוד לא מפותח ששיגר עצמו בזמן כדי ליצור את מה שיצר ולו בכדי
להרגיש שהוא מרגיש.
זו הייתה המטרה שלו. והוא הצליח, כמובן.

בתודעתה של ז'אן ריחף לו כל אותו זמן סוג אחר של זמן.
היא קפאה ומתה ובכל זאת המוניטור שידר חיים וכך גם האמינו
חבריה. שהיא בחיים.
היא שמחה מוקדם מדי על התעוררותה. הפחדים הזדחלו והתחילו לתפוס
את חלל חדרי לבה וזו הייתה תכונה שהיא לא רצתה להתמודד איתה.
את הפחדים שמרה למקום שבו נמצאים שורשיה, והעבודה בסוכנות לא
יכולה הייתה להתנהל עם פחד.
לא מהמונונגים ולא מעצמה. בייחוד לא מעצמה.
החלקים הכהים שבה החלו לעלות ולפעפע.
היא הרגישה את אבא שלה. את האבא האמיתי שלה ובתוך תוכה ידעה
ששמו לא היה רוברטוס.
ניסו לשכנע אותה, הביאו הוכחות (מעבדת בדיקות הדם יצאה מגדרה
במתן שירות אינטנסיבי ורציף במשך שעות שהורחבו לימים רק בכדי
שז'אן תהיה שבעת-נפש, מרוצה). היא לעולם לא תירגע עד שתמצא את
אביה האמיתי.
היא חייבת את זה לעצמה. ולאמה. מירנדה הקסומית.

מה הסיכוי שרוברטוס הוא לא אביה של ז'אן?
הסיכויים קלושים, כמעט לא אפשריים, שלא לומר הגיוניים.
ההיגיון בניסיון ההבנה של זמנים בטל ומושלך. לכן, בטלו כל
הגיון או דרך ניתוח ומחשבה שהייתה בכם בעבר, פשוט הסתכלו עליה
והיפרדו ממנה יפה, שחררו אותה באהבה.
עכשיו, לאחר שנפרדנו מערך סנטימנטלי שכזה, משימה לא קלה בפני
עצמה, התבוננו שוב. הפעם בשימת לב.
שימת לב אמיתית! כי זו הדרך שבה ניתן להתחיל לראות את הדברים.
הלב מדבר, זז, מרגיש, מסמן, מתווה את הדרך. זו הדרך היחידה!!!
זה מה שז'אן החלה לעשות ברגע שהתאהבה ברודריק.
והצד המונונגי שבה התמוגג ונפוץ אל נקודה אחרת בחלל ובזמן. זה
לא אומר שהוא לא היה קיים.
היא פשוט התעלמה ממנו. ורודריק היה שם כל הזמן. מנסה לעזור.
הוא בא ממקום אחר. אחר כל כך שלא היה צורך להעמיד את מקומו של
הלב בספק.
הוא בא ממקום של אמיצים אמיתיים. לוחמים ללא חת, שכלי נשקם הוא
בתוכם וניצחון אויביהם אינו מלווה במאמץ.
כזה היה רודריק שלנו. רודריק שלה.
רודריק האהוב והמצית. הוא, רק הוא, הצית אש בלבבה.
הוא הראה לה את הדרך והיא שמחה.
היא שמחה כי הרגישה שהתחילה להשתחרר מהאופל שבו שרתה. האופל
שבו חונכה וגדלה.
היא, לעומת רודריק, לא הכירה את הצד האנושי שבה.
כלל וכלל לא.
היא גדלה במונונגו ועבדה בסוכנות מרגע שזיכרון צף והבהיר את
מעשיה. זה זיכרונה.
ורודריק, רודריק ידע שז'אן היא חצי חצי. ובכל זאת רצה.
הוא רצה אותה באופן שלא רצה אף אחת אחרת. רק אותה. דווקא
בגללה. דווקא בגלל שהיא חצי חצי.

Always your heart...
Pay attention to your heart
It's the only thing that really matters...
Your heart

כך חזר הקול והדהד בראשה של קריסטינה האדומה; היא ידעה שהממלכה
נמצאת במצב קשה ושעוד מוקדם לשמוח, שכן מר סטונס שאהבה נפשה
נמצא הרחק ממנה והרחק ממשימתו.
וכל עוד הוא שם והיא כאן, במונונגו - המשימה לא הושלמה, היא
עדיין מתרחשת ויש עיכובים, יש שיבושים וחוסר ודאות, ולו רק
בגלל שז'אן, בהתעוררותה, הצליחה לבלבל אפילו אותה, את חברתה
הטובה ביותר.
היא לא ידעה מנוח. המראה שהחזיקה ושמטה מידה התנפצה לאלפי
רסיסונים.
היא הכניעה את הפחד לפני שנים רבות, מר סטונס עזר לה. הוא היה
החונך הראשון שנכנסה תחת חסותו לסוכנות.

'הסוכנות הפסיכית הזאת, מה בכלל חיפשתי שם?'
שאלה עצמה בריכוז מהול בעצב.
היא ידעה שבני האדם, בני עמה, לכודים בתפיסתם את עצמם; הם
הפסיקו כבר לדעת מי הם באמת וצוות המשימה "התנדב" להזכיר להם.
אף אחד לא נידב אותם, ההחלטה הגיעה מבפנים, מתוך הקשבה למה
שהתחולל.
האמת היא שהמצב הפך לבלתי נסבל. בלתי נסבל עד כדי כך
שהמונונגים בעצמם החלו להרגיש לא בנוח. משהו נדיר בהחלט.
הנסיעה הייתה מטלטלת וחורקת ולא נותר אלא לקוות שהכל יסתיים
במינימום נזק אנושי ובמקסימום מחץ מונונגי.

הסימנים הכחולים היו עכשיו כפולים. גם הלפיתות וגם הקשירות על
ידיה של ז'אן מיאנו להיטמע בגוון עורה הוורדרד, היא הזילה דמעה
וחצי, בדיוק מופתי, ומחתה אותה, את המתוקה, והתגעגעה לאמה. לאם
שלא הכירה, שהכירה מעט מסיפורים שסיפרו השכנות, השכנות
המונונגיות.
הן היו מתפעלות מאנושיותה ומיופייה של מירנדה.
הזמן לא נתן בה את אותותיו.

פרק 7
Take it easy

סטונס... קריסטינה... סטונס וקריסטינה. האם ייפגשו שוב?
הם אש. מרידית תיקנה את הנתונים שהתחילו שוב לזרום לחדר
הבקרה.
"בוא נצא מכאן", אמרה לסטונס.
"לאן?" התבלבל. הוא עצר לרגע מהרהוריו וחש כמה הם מיותרים.
"אליה, לשם, אליהם", סימנה מרידית את מונונגו באצבעה.
סטונס הביט על מפת הממלכה המקוללת והחוויר.
"מרידית, זה יהרוס את התוכנית", אמר בחצי קול.
"זו התוכנית, יאללה תשתחרר." היא חייכה וטפחה על חזהו.
סטונס עשה שריר והרפה. היא הפתיעה אותו.
"חשבתי שאני יודע כל פרט ופרט בתוכנית הזאת, מה קורה?"
"יש שינויים", מרידית קמה מכיסא המפקדה המרופד ופנתה אל אחת
החלליות.
"רגע, רגע, רגע, רגע... את רוצה להגיד לי שתכננת משהו ועכשיו
את מיידעת על שינויים? ע כ ש י ו ???"
סטונס הרים את קולו וזעם קל רטט בצלילו.
מרידית רק צעקה: "תכין את המתגים ותלבש ת'חליפת חלל שלך, אם
אתה רוצה להצטרף..." ונעלמה בירכתי המפקדה.
זו הייתה מפקדה שריחפה מעל האוקיינוס האטלנטי, במקום שבו
נעלמים וחוזרים עצמים ומטוסים. ואנשים.
סטונס מצמץ בעיניו. זה שבר אותו. המצמוץ, לא מרידית.
הוא עצר לרגע ובהה בנקודה מהבהבת במסך. הנקודה האדומה הלכה
והתבהרה, ולפתע - רעדה וסובבה עצמה אליו. הוא ראה את פניה.
פניה השובבים. ק ר י ס ט י נ ה !!!
הוא נשען בידיו על המסך וקירב פניו אליו עד שממש יכול היה לנשק
לו.

ז'אן החזיקה את עצמה, היא הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. רודריק
היה שם איתה, מוכן להכל.
הפתק שהחזיק גילה לו את שהוא היה חייב לעשות ויללותיו של
במבוק, שגברו, נותרו מאחוריו.
הוא יוצא להציל אותה, למצוא אותה גם אם יידרשו חייו...

מר ג'ונסן, שמיד אחרי הדימום יצא למצוא את מירנדה (שמה מולמל
שוב ושוב משפתיו של זה שדימם בגללו), פתח את דלת המסבאה ואור
שמש מסנוור שטף את פצעיו. הוא דידה לעבר כיכר העיירה, סותר את
שערותיו המעטות ממצחו והחל לצעוק.
"מירנ ד ה... מ י ר נ ד ה !!!" הד צעקותיו גאה.
"מ י ר נ ד ה ה ה ה ה ה..."
היא הייתה שם, ליד משאבות המים העתיקות, מתפתלת מכאבים.
מדממת...
"מירנדה!" מר ג'ונסן חש אליה והחזיק את ראשה.
היא תאמה לתיאור שנתן הענק מאחורי הבר במסבאה.
את התיאור נתן לאחר שהבטיח לו מר ג'ונסן חיים חדשים, בזמן
אחר.
"בבקשה, תעזור לי", כוחותיה של מירנדה גססו, "אל הרופא, אל
רופא העיירה, בבקשה!!!"
היא תפסה את דש חולצתו ולחצה עליו חזק ככל שיכלה, חלש ככל
שהרגישה.
"מה... איך..." מר ג'ונסן תהה והתבלבל.
השכנים שעברו הצטופפו וילד קטן רץ והזעיק את הרופא.
מר ג'ונסן רק החזיק אותה, ליטף את תלתליה השובבים והרגיש.
הוא התחיל להרגיש את הרגש האנושי הקטנטן שכה ייחל להרגיש.
ד"ר ג'יילו חטף את תיקו וניתר אל הכיכר.
"מירנדה זאת, ידעתי שתעשה בעיות... ללדת כבר אי אפשר בלי
חוכמות, הא?!" הוא הבהיק מזיעה.
מירנדה פקחה ועצמה את עיניה חליפות והתפללה לנס שיביא לה את
רוברטוס, שאהבה.
אותו רצתה לידה בשעה שתלד, איתו רצתה להמשיך את הווייתה.
למרות שכרותו, טיפשיותו וגולמיותו. את זה אהבה.
ומר ג'ונסן, שבאותו רגע נראה שונה שנות אור וחושך מרוברטוס,
הסתכל לה בעיניה וידע את שהיא עדיין לא.
ד"ר ג'יילו התפרץ ופרץ את מעגל המצטופפים בכיכר, משלח את תיקו
אל הארץ ופורש אותו לידו.
אישה עצלה גנחה כשהניחה את קערת המים הרותחים לצידו.
הוא הפשיט שרווליו והסתכל על מר ג'ונסן בספק.
"מי אתה?" הוא ירה שאלה חדה.
"אביה של הילדה אותה תיילד", נענתה השאלה.
ד"ר ג'יילו מצמץ את עיניו ורק צעקותיה של מירנדה טלטלוהו חזרה
אל העכשיו.
אהה... אה! אה! אפפ... פו", גנחה וגנחה, היא כמעט וקרעה את
כפתורי חולצתו של ד"ר ג'יילו.
"עוד קצת, מירנדה, יקירתי, עוד קצת... פשוט תלחצי."
ד"ר ג'יילו מלמל את הטקסט המתבקש.
"תדחפי", הוסיף.
ראש קטן ושחור בצבץ ומירנדה כבר הרגישה שתשו כוחותיה.
"אל תוותרי, אהובתי", לחש לה קול רך באוזן.
היא נבהלה וסובבה את ראשה הכבד, הזיעה מסתירה את דמעותיה
ומלחלחת את לחייה.
את ידה אחזה אותה יד שהגיעה עם אדם שמעולם לא ראתה. את נשמתה
טלטלה כעת נשימת אפו של רוברטוס אהובה.
היא ניסתה לחדד את מבטה, מבעד לאגלי הזיעה, היילוד כבר שלף את
כתפיו הקטנות, את ידיו, מרפקיו...
ובשנייה שמירנדה ראתה את זה שלידה, ברגע שהתאמתה האמת שהרגישה
בנשמתה, היא פלטה צווחת תימהון, שצעקתה תהדהד במונונגו עד קץ
הימים.
עד הרגיעה.

"איך את רוצה לנטוש כאן את הכל ולנסוע לשם, זה בלגאן מה שקורה
שם, אני לא מבין איך את יכולה לעשות את זה..." סטונס ניגש אל
מרידית ואמר את שבלבו.
הוא מעולם לא הטיל ספק בהחלטותיה רק שהפעם זה נראה לו ממש
מנותק ממה שקורה.
"ככה זה - האמת נמצאת לנו מול הפרצוף, סטונס - כנס לחללית."
"מה האמת, האמת - נראה לי שעישנת יותר מדי, Fuck", הוא סינן
וגמגם ויחד עם זאת נכנס, רוטן, אל החללית והידק את חגורתו
למושב המרופד.
"10 שניות להמראה", מרידית כיוונה את כל השעונים והסימולים
החלו לרצד בפראות.
"ככה לעזוב את המפקדה, אני ממש לא מבי..."
מרידית שלחה אליו מבט משתק וסטונס השתתק מיד ולחץ על כפתור
ההמראה.
הם נשלחו לחלל ולאלף שנות אור עד מונונגו.
הנחיתה הייתה רכה ופשוטה מאחר שספינות המלחמה פינו את מרחב
ומשטח "קבלות הפנים". הדרך נסללה.
סטונס הרים את קסדתו וניתק את צינור החמצן המחובר.
מרידית קיפלה את חליפתה והניחה אותה על המושב.
"אתה בא?" היא הספיקה ללחוץ על כמה כפתורים ולצייד עצמה בדברים
החיוניים.
"רגע, תני לעמוד בקצב", סטונס התפתל ונשאר עם חליפת החלל
הכסופה.
הוא ניגש אל מסדרון החללית והצטייד בכלי נשק ספורים.
"רק בשביל הביטחון", הוא חייך אל מרידית.
מרידית מלמלה דבר מה ונעלמה לפתח הראשי, סטונס יצא בעקבותיה.

Better hope you know what you are
D o i n g...
התנוסס שם, בדרכם של החולפים ב"מכונת הזמן".
טרנסלייטרים שונים היו מפוזרים ברחבי הממלכה, כמעט ללא פיקוח;
היחידים שפיקחו עליהם בקנאות היו אלו של הסוכנות, שנמצאו האחד
במרתף והשני במתחם המעליות.
טרנסלייטר נוסף (של הסוכנות) מוקם במירנקה בשנים קודמות,
ולמרות הוראה מדויקת של מר ג'ונסן להשמידו, הוא נותר שם, עומד
על תילו בצחיחות האינסופית, הצפונית המשמימה.
הטרנסלייטר נועד לעשות את שהזמן לא הצליח. להעביר אנשים, בעודם
בחיים, אל ממד הזמן שבו דבר לא קיים מלבד כלום.
זהו מתחם מטלטל, שרבים הנוסעים שנטרפה דעתם עליהם, במהלך מעבר
זה או אחר, לכן נאסר השימוש בתכלית האיסור, למעט מקרים דחופים
שלרוב נועדו לסוכני הסוכנות.
מיותר לציין שמונונגים תמיד התבלבלו, הם ונצח זה סיפור לא
פשוט.
רק המחשבה... טוב, בני האדם היו היחידים שהצליחו לעשות זאת.
אף מונונג לא ידע או הבין למה; מר ג'ונסן הצליח לגעת בסיבה.
יש להם נשמה, הם חווים את הנצח בניד עפעף, מתי שרק ירצו,
לנצח.
הטרנסלייטר, כשאדם בתוכו, מספק לו גיחה אל מתחם לא מודע של
תשוקות ורצונות, חלומות ומאוויים.
הם נגלים לו, לאדם, ברגע כניסתו, ברגע הפיכתו להוויה ללא
פנים.
ביטול החומר - פנים וחוץ הוא המטלטל הרשמי. הרוב הסטנדרטי של
בני האדם מתבלבל אנושות; הסוכנים מעולם לא התבלבלו; המונונגים
לא הצליחו להשתלט על מוחם.
בתאריך השליטה של ממלכת מונונגו על כדור הארץ נוצרה זווית חדה
של בטלה וביטול.
בתאריך השליטה של ממלכת מונונגו על כדור הארץ נוצרה זווית חדה
של ב... כן, הם הצליחו לשלוט בתודעתם של בני האדם במשך 1000
שנה (3003-2003) ולבטל את כלי המתנה היפה ביותר שקיבלו -
הנשמה. לכן, הרוב הסטנדרטי... לא עמד בהוויית הטרנסלייטר, אלף
שנה של שליטה ומחיקה הרחיקו אותם מ"ההעברה".

פרק 8
ויקטורי

זה נראה כמו הסוף.
סופה של ממלכה אחת הוא בנייתה של אחרת. במקרה הזה - שלנו, בני
האדם, הממלכה הזאת, שלנו - היא ממלכה של אור.
בהתהוותה דרושים היו כוחות עצומים או שלא היו דרושים כלל.
רודריק וז'אן, באהבתם, לא יכלו אחרת. הם שיצרו את החיבור שעמד
בניגוד גמור למה שמונונגו ייצגה.
סטונס וקריסטינה, באומץ לבם, יצאו בשמם למשימה, ומרידית...
מרידית נותרה לבדה ועם כולם, מרוצה מהתוצאה.

הסיבוך הותר ברגע שנחתו מרידית וסטונס על אדמת מונונגו. הם
הגיעו כדי לוודא שכל הכוחות יתאחדו.

רודריק יצא מביתו וחיפש את ז'אן, וקריסטינה שגלשה על הקשת
שהשתקפה ממראתה חזרה אל ביתו של מר סטונס.

דלתות המתכת הכבדות חרקו בזמן שסיקי חיככה כתפיה עליהן.

ד"ר ג'יילו חיפש בקדחתנות את עברו, הוא לא הרגיש במקום. הוא
נולד וגדל בזמן אחר, בימי הביניים, ומר ג'ונסן, שסחר בנשמתו
והביא אותו למונונגו, לאחר שעזר לו ליילד את ז'אן ולהתחלף
ברוברטוס, חש אשמה כבדה.
משהו בנשמתו המקושקשת צרב מאנושיות. הוא לקח את הסיכון הזה שלא
במודע ברגע שהחליט להתערב לבני האדם בדרך שבה הם צריכים לחיות
את חייהם.

מרידית שלחה את סטונס לפיצוציה הקרובה כדי לקנות ניירות גלגול.
סטונס כמעט נחנק משמחה.
ההסתברות לאיחוד נראתה גבוהה מתמיד. עבורו, ברגע שיש מגולגלות
הכל מושלם.
המחסור גרם לו לשבר באישיותו.

ז'אן, שכוחותיה לא עמדו לה בפתיחת הדלתות שיגרה שוב ושוב אותות
מצוקה אל חברתה סייקי ובכתה חרישית, מצרה על רודריק שאיננו.
סייקי עמדה כך, לאחר הגלישה, בתחילה אובדת עצות, לאחר מכן
מאוששת, וקיבלה את התשדורות.
היא מיהרה למרתפי הסוכנות, למעבדות שבהן ד"ר ג'יילו מחזיק את
מעוניו.
היא לא ניסתה אפילו ליצור קשר עם אהובה.
היא רצה, רצה עוד ועוד, ככל שרגליה נשאו אותה.
היא הגיעה לפינת רחובות וחצתה בסיבוב חד בלי להסתכל ימינה או
שמאלה.
סטונס יצא כשברשותו הריזלה הכחולה; הוא לקח גם אחת אדומה ונזכר
באדומה שלו.
'הלוואי שהייתי יודע איפה את עכשיו', הוא ניסה להסתכל סביב
וראה רק אבק ושכבות ערפיח.
לפתע, מתוך העשן, מרחוק, עוד שמע קול דק של פילוח. כמו פילוח
האוויר בחץ. חד ומדויק. ואז...
גששטטבחחח...
הוא נפל בחבטה אדירה, מעוות פרצופו וגונח.
"מה, לעזאזל..." הוא פקח את עיניו במהירות וזיהה פנים שכובים,
מכורבלים מעוצמת המכה ההדדית.
הוא הזיז את הכתף שנחה לידו, עדיין לא רואה כלום מחמת הערפיח.
קריסטינה התנערה וקמה במהירות, מוכנה להתגוננות.
סטונס התרומם באיטיות, מזהה את ה-וייב.
הם עמדו כך, אחד מול השנייה, תימהון ותדהמה.
היא בתנוחת קונג פו אופיינית, הוא בראש חשוף למחצה, יד אחת
בכיסו והשנייה אוחזת את אשר קנה.
היא חייכה, הוא החזיר חיוך וזרק בשנייה את הכל, שולח את ידיו
הארוכות לאחוז בה בכל הכוח.
המילים נותרו במקום אחר, הם הרגישו. הם כל כך שמחו.
ואז קריסטינה השמיעה צווחה, שובבה כזאת, עדינה. וצחוק מתגלגל,
היא התחילה והוא המשיך.
"יואו!!! וואווווווו! את..."
והיא רק טמנה את ראשה הבהיר בחיקו, בין ראשו לכתפו וצחקה ובכתה
וגנחה וגנחה ו...

"דברו אליי, תענו לי, בבקשה..." רודריק ניסה לשגר אותות
לקופסאות המכוונים של מרידית וסטונס.
מרידית, שהייתה בדרכה לביתו של סטונס, נעצרה ובחנה את קופסת
המכוונים שלה. היא הייתה כבויה.
"God damn it", היא התעצבנה והבינה את הטעות.
כל הזמן הזה היא השאירה את רודריק לבדו, את הסוכן הכה צלול וזך
שבו בחרה לביצוע המשימה.
"ענה לי, בבקשה, תראה לי משהו..." היא לחשה אל המכשיר ונשאה
תפילה.
"I m o r t a l" התנוססה המילה על צג הקופסה.
"יש!" מרידית נכנסה לערך "איתור" בניסיון למצוא את המיקום
המדויק של רודריק.
הוא נמצא מספר קילומטרים ממנה, בדרך למרתפי הסוכנות.
הצחוק המתגלגל ששמעה במרחק לא רב ממנה גרם לה לסובב מבטה.
היא הבחינה מרחוק בסטונס וקריסטינה.
"אתם..." היא הגיעה אליהם בשניות והם, משראו אותה, נפרדו
מחיבוקם והרצינו.
"הי, אל תפסיקו, זה בסדר - עכשיו זה בסדר..."
"מה קורה?" סטונס הרגיש נבוך.
"רודריק כאן, לא רחוק. בואו נמצא אותו, יש לנו עוד איחוד
להשלים ואז הכל יהיה בדיוק כמו שתכננו... מושלם..." היא הוציאה
את הקופסה מחגורתה והראתה להם את מיקומו.
"יאללה, בוא נזוז", אמרה קריסטינה תוך כדי שהיא משליכה את
חגורתה, את נשקה ושאר האביזרים שחשבה שתצטרך לנצח.
"מה את עושה?" סטונס הסתכל עליה מתפלא.
"אני לא צריכה את זה יותר, עכשיו שאתם פה."
מרידית הסתכלה בחיוך על קריסטינה וליטפה את לחייה.
"יאללה, בואו", אמרה.
הם התקדמו יחד אל מקור ממלכת החושך של מר ג'ונסן, שממנו לא
חששו יותר, הוא כבר לא היה.

מר ג'ונסן, באכזריותו הרבה, החליט בזמן שהחליט להתחלף
ברוברטוס, שאותו אהבה מירנדה.
הוא עשה זאת בטכניקה פשוטה של פורמולה שרקח עוד בהיותו
במונונגו הקדומה.
בקטטה שפרצה בהגיעו למסבאה ההיא, במקום ההוא, בזמן ההוא, הוא
השיג את דגימות הדם הדרושות לביצוע המזימה.
רוברטוס הוא זה שדימם ומר ג'ונסן שערבב את דמו שלו בדמו של
המדמם קיבל על עצמו את הווייתו.
הוא לא השתנה, כמובן, הוא נשאר מר ג'ונסן, אך בתוך תוכו
הווייתו עוותה.
את ד"ר ג'יילו הוא הכיר, כאמור, בלידתה של ז'אן, והוא לקח אותו
עימו למונונגו מאחר שהכניס אותו בסוד המזימה.
ד"ר ג'יילו, שתוכניותיו לחיים היו שונות מלהיות רופא עיירה חדל
אישים, קפץ על ההזדמנות למשהו היסטורי-עתידי ונעתר ברצון.
הוא לא ידע שהדבר יעלה לו במחיר נשמתו...
מירנדה עצמה נפטרה ימים קצרים מאוד (12 שעות - יממה מונונגיות)
אחר כך.
היא לא עמדה ב"העברה".
היא הייתה רגישה וחלשה לאחר הלידה, שלא כמקודם, ומר ג'ונסן,
שלקח מספר נשים שהיו שכנותיה בכדי שתתגבר על השינוי, מסר
לידיהן את ז'אן, עד שתגדל מעט ותוכל לעמוד בזכות עצמה.
זה קרה בגיל שלוש בערך, הגיל שבו הצטרפה לסוכנות.
מר ג'ונסן לא סלח לעצמו, כמובן, על שהביא את מירנדה היפה לכדי
מוות, ועוד יותר מזה לא ידע איך להתמודד עם ילדה אנושית, קסומה
ורגישה כז'אן.
הוא חשב שהדרך הטובה ביותר להתאקלמותה במונונגו תהיה העבודה
בסוכנות.
וכך, לאחר שתלש את זהותה והחריב כל קשר שעלול לזהות אותו עימה,
היא חושלה ועוצבה כלוחמת מן השורה.
רק שז'אן הייתה עדינה מאין כמותה והעבודה בסוכנות עשתה אותה
אומללה עד מאוד.
בשנים הראשונות היא נאבקה לבדה, מושגחת השגחה צמודה ע"י ד"ר
ג'יילו. הוא דיווח למר ג'ונסן על כל צעד ואירוע שעברו עליה.
לאחר מספר שנים, משבגרה, העניינים החלו להסתבך.
ז'אן הרגישה את עקבותיה מושגחות ומתוזמנות. היא הרגישה מתומרנת
לחלוטין והרצון להשתחרר נצנץ וצץ בחדרי לבה.
נשמתה השתוקקה למשהו שאותו לא ידעה.
היא חיפשה את התשובה, התנודדה וריחפה בין החדרים השונים בבניין
המאיים. הבניין שבו גדלה וחיה.
היא הרגישה כלואה.
את קריסטינה השובבה מיד חיבבה.

היכולת להתמודד עם הרגשות האנושיים היא שהטריפה את מר ג'ונסן.
הוא התפוצץ, תרתי משמע. הרבה לפני שמר סטונס שיגר את אורטיס 2
בחזרה ממעבדות "האחים גריז" כפצצת מימן דו-מולקולרית.
הוא הניח שיהיה לו קל, ניסה להניח לזה והסתבך.
הוא הסתבך במקום בו בני האדם - אנחנו - שוחים כדגים.
הרגשות הם דבר מובנה בנשמתנו וההתמודדות איתם היא יומיומית.
את זה מר ג'ונסן לא ידע, לכן לא ידע למה הוא "נכנס" כשבחר
להתחלף ברוברטוס ולהתערבב בנשמת היקום האנושי.
טעות מס' 1.
הטעות השנייה הייתה ההתעלמות. התעלמות שעלתה לו ביוקר. בנשמתו
שלו - שהייתה עירוב תמוה של מונונגיות ואנושיות. זה פשוט לא
עבד.

בכל אופן, קריסטינה וז'אן, ברגע שחברו - דבר לא הפריד ביניהן.
מר ג'ונסן, שקיבל דיווחים שוטפים, התנחם ברעיון שז'אן לא לבדה,
לפחות יש איתה בת אנוש שתוכל לשעשע את נפשה. הוא לא תיאר לעצמו
שברגע שז'אן תתחבר כך לקריסטינה היא תגלה את כל צדדי אנושיותה
ותרצה בהם לנצח. והדבר, כמובן, יעלה לממלכתו בהמשכיותה...
זה לא שלא ידע, הוא פשוט לא הרגיש את זה! לא היה לו המכשיר
המדויק והמשוכלל ביותר באדם - הלב. לא היה לו את לבו וכל תחושה
אפשרית שיכולה להיות קרובה למה שעושה אותנו, בני האדם, נסבלים
כל כך זה על זה.
כן, וכך, משסיפורנו ממשיך, הנסיבות שהביאו לנפילת הממלכה
הגדולה, ממלכת שליטה, השליטה על עולם שלם שהתקיים בכדור הארץ,
ידועים כעת וברורים מאי פעם.

רודריק הגיע למתחם הקטסטרופה.
הבניין כבר פונה משבריו, תוך כדי המשך ההריסה המאסיבית של
ספינות המלחמה, שנראה שיצאו להפסקה קלה, לא מחייבת.
'כן, הזמן הזה אבוד', כך חשב בעודו מסתכל על הטרנסלייטר המוזנח
שהעלה אבק שם בחוץ.
נוקי הציץ מזווית עינו הירוקה של רודריק והתקדם לעברו באיום,
הוא נראה לא מרוצה.
נוקי חמק ממנו וירד במעלית שנותרה שלמה. הוא לחץ על 20.

ז'אן, שרק עמדה וציפתה להצלה הניחה לכתפיה לגלוש על דלתות
המתכת הכבדות שסירבו להיפתח.
היא גלשה כולה מטה, אל הרצפה השקופה, הקרה.
"מממ..." היא ייבבה, רק לייבב יכלה עכשיו.
"אאננננממממ..." יבבתה נשמעה ברפרוף מעבר לדלתות.
גופה רעד רעד קליל, לא חזק מדי. היא שבעה ממאבקים, היא עייפה
עד מאוד.
"בבבבווו..." היא המשיכה.
כך סתם, כבר בלי סיבה. לא שציפתה שמישהו ישמע, או שכן, אולי
קיוותה בסתר לבה שרודריק שלה ישמע; שישמע ויבוא. שיבוא עד
אליה, שיציל אותה, את נשמתה, שאהבתו תעניק לה את כל שהלך
לאיבוד במאבק הבלתי פוסק על אנושיותה.

רודריק גישש באפלה, הוא לא ראה דבר, הכל היה חשוך עד אימה,
מלבד אור ניאוני קלוש שהבהיר את הקיר הימני בפרוזדור הארוך
והנורא.
"המרתפים המזדיינים האלה". הוא לא האמין שישנא את המקום הזה עד
כדי כך.
"איפה את, מתוקה שלי, איפה את?" הוא מישש את הקירות, מקווה
למצוא פתח או רמז לאיזשהו מסתור שבו היא נמצאת.
"נו, עכשיו, תראי לי איפה את... בבקשה..." הוא לחץ על כפתור
ההתמצאות בקופסת המכוונים שלו וקיבל הודעה ממרידית.
"There is a God above!" הוא הרים את קולו מעט יותר משתכנן.
"ר ו ד ריייייייק..." נשמעה קריאה מקצה הפרוזדור.
הוא שמט את קופסת המכוונים מידו וזו התנפצה על הארץ.
"את כאן, היא כאן, היא כאן, כן, כן, ידעתי... רק איפה, God,
תגידי איפה... ז' א ן !!!" הוא ממש צרח.
"ז' א ן ,  ז'אן, ז'אאאאאאאאאאן!!!" הוא לא האמין שהוא כל כך
קרוב אליה, מנסה למצוא אותה ולא מצליח.
"אני כאן, אני כאן", ז'אן כמעט נפחה נשמתה מרוב צעקות; היא
גירדה, בעטה ודפקה על הדלת.
רודריק שמע הכל, הרעש היה רב מדי מכדי לא לשמוע.
הוא רץ לקצה הפרוזדור והרגיש את לבו הולם בחוזקה.

"אהובה שלי, ז'אן? זו את? את שם, נכון?"
"רודריק..." ז'אן נשברה והחלה לבכות בכי מר נשבר.
"ז'אן שלי..."
"אי אפשר לפתוח את הדלת הזאת... אי אפשר", היא מיררה בבכי.
"אין דבר כזה, אהבה שלי, שימי לב!"
ז'אן הפסיקה לרגע את הנהר שזרם מעיניה הכחולות, העצובות,
והתרחקה מעט מהדלת שעליה נשענה.
רודריק כיוון את גופו, את כל שלמד כל חייו, את כל הווייתו
ונשמתו ואחז בבטנו.
הוא שלח את אנרגיית האור שבו, הקיף את כל גופו הגשמי, המתואם
לחלוטין לרוחו, ונשם.
ההילה הלכה וגדלה, מפיצה אור שרכותו הלכה והתחדדה עד שבער
ביקרות. הוא הפיץ אור יקרות.
ז'אן, שכל אותו זמן ניסתה לנחש מה קורה שם, מהעבר השני של
חייה, התחילה להרגיש משהו.
היא לא הצליחה להגיד או להסביר מה זה בדיוק אבל היה ברור לה
שקורה מ ש ה ו ...

מרידית, סטונס וקריסטינה היו כבר בדרכם לאותם מרתפים בדיוק,
כשמרידית מעדכנת אותם במה שקרה עד לרגע ניתוק הקשר.
"תגיד, סטונס, זה אתה שאחראי לייצור הקופסאות המחורבנות האלה?"
מרידית נענעה את הקופסה שלה; ללא הועיל, רודריק ירד מה"קו".
"את יודעת טוב מאוד שבסוכנות לא אהבו בכלל את הרעיון שנתקשר
אחד עם השנייה אז תמצאי מישהו אחר לרדת עליו, או... או! הנה,
על נוקי למשל... מה דעתך?" הם הגיעו לפתח השומם שנותר מבניין
הסוכנות.
"Hello, Hello", בירך אותו סטונס לשלום.
נוקי חייך חיוך עקום והרים את ידו באיום.
"וואאו, וואאוו, תירגע", סטונס ניסה לגונן על קריסטינה
ומרידית.
הן הסתובבו מיד ובקפיצה משולשת אחורית לפתו את גרונו של נוקי
והכריעו אותו מטה.
"הי", סטונס היה מבולבל לחלוטין, "מה אתן עושות?"
"הוא משלהם, לא משנה מה היה עד עכשיו, הוא לא שולט בזה, זה הם
ששולטים בו..."

הסחף העצום עבר את הדלת הכבדה ובקיעים של אור שטפו את פניה של
ז'אן.
דמעותיה יבשו כמעט מיד ושביבים מנצנצים נותרו על עצמות לחייה
הגבוהות.
היא דחפה את הדלת בכף ידה וזו התנודדה קלות.
"עוד קצת, רודריק", לחשה.
רודריק לא שמע דבר.

המעלית הובילה אותם מטה, אל המרתפים. הם הסתכלו זה על זה
בשתיקה, מצפים בדריכות למפגש המשותף.

הטירוף ששטף את אירועי הממלכה נע בגלים קדימה ואחורנית בזמן,
הכוכבים החלו להסתדר בצורות שטרם נראו,
ושבילים מעטים כשביל החלב נתכסו והפיצו זוהר עמום, גם הם
ציפו...

מה נחוץ להצלת עולם?
אמת, סיבולת לב-ריאה, אמונה והרבה אהבה, אהבה אינסופית...
הטרנסלייטר הוא רק תירוץ.
"המרכבה" היא קסם.
הכוחות המתנגדים הם המצאה,
הנפשות הפועלות הן דמויות בעולמנו, בראשנו.
המלחמה יכולה להתחיל בכל רגע ויכולה להסתיים בכל רגע, זו
החלטה,
הבחירה בזה - לבחור את הגאולה זו (!) ההחלטה שממנה נובעת
הגאולה.

עזבו אתכם מקשקושי העידן החדש, זה בתוכנו.
המקום האמיתי הזה, הכמה לחופש ולשלווה,
הגרעין שנמצא בכל אחד ואחד מאיתנו ומאחל לטוב,
יש שהוא קבור בין הריסות רבות של ציפיות ואכזבות, יש שהוא נמצא
שם גלוי, מוכן למימוש.

הצרחות שהשמיע ד"ר ג'יילו הסיטו את נוקי מתת ההכרה שבה היה
שרוי.
הוא פקח את עיניו וראה את הדוקטור השבור תולש את שערות ראשו.
עכשיו, משנותר ללא חיים, אבוד במונונגו בלי עזרתו של מר
ג'ונסן, לא ידע מה לעשות עם נשמתו שנסחרה.
נוקי, שהבין מעט מאוד ברגשות, רק הושיט לו את ידו ועיקם אותה
בעדינות,
וד"ר ג'יילו שנבהל מהענק הבלתי מרוסן הגביר את צעקתו והשתתק
לבסוף, מתבונן בעיניו הגדולות, המורחבות, של זה שבא מאותו
המקום בדיוק שהוא בא ממנו. מאותה עיירה קטנה בימי הביניים.
הוא ראה את הזמן שעבר בתוך עיניו של נוקי והחליט לעשות מעשה.
הוא צירף את ידו השנייה אל היד שנמחצה קלות, עדיין מסתכל לתוך
עיניו של נוקי והתחיל ללכת לכיוון מעליות הבניין לשעבר.

מרידית, סטונס וקריסטינה כבר היו שם, למטה. האפלולית שהייתה
נעלמה והם סונוורו מאור יקרות שלא נראה כמותו.
"זה הוא, זה רודריק", אמרה מרידית.
"מה, הוא החליט להפוך לניאון?" גיחך סטונס ומרידית, שהתעלמה
לחלוטין מהציניות המפורסמת שכה אהבה בעבר תפסה את ידה של
קריסטינה והחלה ללכת לכיוונו של המפיץ.
"אתן לא מבינות הומור, מה?" סטונס התפתל והחל ללכת אחריהן אוחז
בקווצת השיער האדמונית של אהובתו.
"די, נו, תפסיק", ירתה קריסטינה לעברו בשקט.
"מה, נו, קצת התבדחתי, אז..."
"ששש!" מרידית היסתה אותם והוציאה מחגורתה את דגם המרכבה.
"זה הולך לקרות..."
סטונס התקדם ואחז את ידה האחרת של קריסטינה, לוחץ בחוזקה
עדינה. או עדינות חזקה... הוא התרגש.
קריסטינה, במחשבותיה נדדה והוטרדה ממיקומו של ז'אן.
"מרידית, ז'אן לא בסביבה... אני רוצה שנמצא אותה."
"זה בדיוק מה שקורה - אנחנו נמצא אותה, אל תדאגי."
רודריק סיים לזהור וקרב לרצפה, מתקפל וראשו בין ברכיו.
הוא לא הצליח לחדור את הדלת וכוחותיו הלכו ונמוגו.
האפלה חזרה בין רגע וחושך תהומי השתרר במקום.
"What the fuck..."
"תפסיק לקלל כבר, אידיוט."
"מה?!"
"סליחה", קריסטינה נשקה לו על לחיו, ואז על שפתיו. ולפני
שמרידית הספיקה להתערב הם התחילו להתגפף ולהתמזמז, מוטרדים מעט
מאוד מהסביבה.
"אתם חייבים לעשות את זה עכשיו?" מרידית כמעט נחנקה
מלחישותיה.
הם, במעשם, רק שלחו אליה יד מהסה.
"אני רוצה שנסיים את הסיפור הזה, אתם שומעים?"
"טוב, טוב, טוב", סטונס ניסה להשתלט על עצמו והרחיק מעט את
קריסטינה, ללא הצלחה; קריסטינה רק צחקה והפסיקה מיד.
הם חזרו לאחוז זה את ידו של זה והתקדמו צעד אחר צעד בגישוש
זהיר.
"רודריק", שוב לחשה מרידית.
"הי רוד..."
"אני כאן!" רודריק הרים את ראשו והסתכל אל הדלת שמולו.
"אנחנו מאחוריך, פסס..."
"למה אנחנו לוחשים?" סטונס שבר את הפסס...
"ששששש..." החזירו לו קריסטינה ומרידית.
"אבל..."
רודריק התרומם והחל ללכת אחורנית עד שנתקל בהם, בשלושתם.
הם חייכו בעלטה והתחבקו.
"היא בפנים", אמר רודריק.
"אנחנו יודעים..." מרידית הידקה באחיזתה את ידה של קריסטינה.
"אז מה עכשיו?"
"בוא נוציא אותה!"
"איך? ניסיתי מה שאני יודע וזה לא הצליח..."
"לא היה לך את זה!" מרידית הרימה את ידה והדגם הקסום, משקיבל
אליו את קרבתו של רודריק, הגיב ושלח אותות מסנוורים,
מעורבלים.
הם הסתכלו בו כולם, פניהם שטופות בגוונים שפיזר, זה קסם של פעם
בחיים.
"עכשיו גש לשם וקח את זה איתך", מרידית הושיטה לרודריק את
הקסם.
רודריק אחז בידה שאחזה את הדגם הזעיר והסתכל בעיניה.
"תודה, מרידית", הוא רצה לנשוק לה והסתפק בניצוץ נשמתו שעבר
לעיניה.
מרידית נפעמה, התאהבה ורק אמרה: "בבקשה, סוכן יקר... אתה הכי
טוב שהיה - למשימה הזאת, כמובן". היא זרקה מבט לסטונס, שחייך
והדליק את המגולגלת ששמר.
"וזאת, My sweet baby, בשבילנו... שמרתי אותה מכל משמר..."
קריסטינה חייכה אליו והם התחבקו בשעשוע.
"לך, נו כבר - ל ך", מרידית כמעט דחפה אותו, את רודריק שלה.
היא הרגישה שהיא שולחת אותו ואותה ואותם, את כולם לחופשי.
"מה איתך, גברת אופרייטור?" הקניט אותה סטונס, "את מצטרפת?"
הוא הושיט למרידית את אחת המגולגלות השמנות ביותר שראתה.
"השקעת בזה, אה?"
"זה רק בגללה", הוא הצביע על הבייבי האדמונית שלו.
קריסטינה חייכה אבל מחשבותיה נדדו לכיוונם של רודריק וז'אן.
"מה יהיה איתם?" היא שאלה ושאפה.
"הם יהיו בסדר... אל תדאגי..." מרידית הרגיעה ושאפה.
"בואו נצא מכאן", סטונס החזיר אליו את השמנמנה, שאף והתקדם
לכיוון המעליות.

ד"ר ג'יילו, שהיה כעת עם נוקי בתוך המעלית, נרעד ונבוך כשזו
נפתחה בקומה ה-20.
הם עמדו מולו, כל הסוכנים ששנא בפקודתו של מר ג'ונסן והרים שתי
ידיו בהתגוננות חזקה.
"אל... אל..."
סטונס הסתכל על מרידית והיא הורידה ראשה בשתיקה. לא היה לה
מושג מה לעשות עם הדוקטור המפלצתי.
"עכשיו, כשהכל הסתדר שם, אני לא יודעת מה אפשר לעשות למנוול
הזה..."
היא הסתכלה על סטונס ועל קריסטינה שהסתכלו זה על זו ועל נוקי
ועל ד"ר ג'יילו, מתכווננים ברמה גבוהה לאולי איזשהו סוג של
מתקפה ובתוך אותן שניות שנראו כנצח הרפתה קריסטינה את גופה,
שלחה ידה אל המגולגלת והושיטה אותה לד"ר ג'יילו.
"מה... אבל למה?" ד"ר ג'יילו היה מופתע ונבוך עוד יותר
ממקודם.
"ככה, כי בא לי שתנסה, אולי, רק אולי, זה יעשה לך טוב..."
סטונס, שקסמה של אהובתו גדל והפך לממדים אטומיים משראה את
ההתפתחות מתרחשת אל מול עיניו, התבונן בדריכות על ד"ר ג'יילו
וזה, חושש אבל נרצע, עישן ושאף עד שנרגע ושכח.
"אז מה עכשיו?"
"עוד פעם? החוצה, כמובן, יאללה יאללה, החוצה אל השמש", סטונס
כמעט גער בהם.
"איזה שמש, תגיד, השתגעת? זו מונונגו! השמש כבר לא מזמן, מאז
המלחמה... ראית בעצמך..."
"בואו", סטונס הכניס אותם אל המעלית ונוקי, שהבין בקושי את כל
מה שהתרחש בדקות האחרונות, לחץ על הכפתור והמהם המהומים
שובבים.

רודריק ספג את כוחותיה והתעלה מעל כוחותיו שלו הוא.
ז'אן, שעייפה וניעורה מספר רב של פעמים ביממות האחרונות, הרימה
את כפות ידיה ועטפה איתן את פניה.
היא לחשה לנשמתה תפילת רגיעה, בסך הכול רצתה להיות עם אהובה.
היא לחשה ולחשה והתעצמה לחישתה עד שהפכה למזמור, מזמור הנשמה
שכה ייחלה לה, שכה השתוקקה לה בשנים שחלפו. אמה עלתה והאירה את
הרגשתה, רודריק נגלה לה בתוכה, היא החלה לחייך, נוטשת את
הרהורי ההבנה וחוסר ההבנה שהביאו אותה להיכן שהיא והתמסרה.
לראשונה.

פרק 9
"המרכבה"

יושבת לה אחת, כותבת, ועולמות שלמים קורים שם, בחוץ.
ובתוך ראשה עולמות נוספים, רוקמים וקורמים עור וגידים.
יש סוכנים, מלחמות, ניצחונות ואימה. יש אהבה, יש גם אהבה.
בחיי כולנו הם ישנם, הם קיימים בכולם, רק תנו להם לצאת, אל
תחניקו אותם.
זו דרך קלה או קשה, זה איך שתבחרו.
הסוד בבחירה, נאמר כבר וקל לומר ולכתוב מאשר לבצע.
והיה. כך היה.

מונונגו בצאתם, כבר לא הייתה - התקיימה רק מזכרת שנשאו הם
עימם.
הם עמדו שם, פעורים, ממש כמו המונונגים לפניהם, ועורם הצטמרר
והבהיק, הם צפו במראה המוזהב, הכסוף היפה ביותר שראתה נשמתם.
הם צפו בלידתה של ממלכה חדשה, כולה אור ובהרה.
"המרכבה" צפה בשמים כחולים, נקיים וצלולים, שמש עדינה הפיצה
אור עדין ומלטף ואהבת אמת כיסתה את היקום והנחילה שקט ובטחה
שהיא המלכה.
היא המלכה השולטת בממלכה. ממלכה שנוצרה מאמונה, סיבולת-לב ריאה
וכו'...
הם היו מאושרים, כולם.
סטונס, מרידית, קריסטינה ושכמותם, כולם היו מאושרים כמותם כי
כולם הם כמותם, כי הם כמו כולם ורודריק וז'אן, שנסעו למקום
אחר, לזמן אחר, יישארו לנצח, חקוקים בנשמתם.

רוצים גם?