כל שאני זוכר זה שהיא הביטה בי העיני התכלת, נשקה ללחיי ולחשה
מילות אהבה, זה בלבל אותי, אני לא הבנתי אותה כלל.
"אז הכל עבר?" היא שאלה בחיוך המוכר שלה. "כן.. הכל עבר..."
אמרתי בחוסר רגש. לא ידעתי אם היא צוחקת עלי, איך היא יכולה?
לא עבר זמן רב מאז תפסתי אותה עושה את מה שעושה עם אדם זר,
פנים חיוורות, רזות, עיניו שקעו בחוריהן, אך זה כלל לא מנע
ממני להבחין בלהבה בעיניו.
צר לי שאני זוכר כיצד התשוקה בעיניו התחלפה למבט קר ורע כאשר
הבחין שנכנסתי לחדר, שפלשתי לתחום שסימן כשטח שלו, למעשה היה
זה החדר שלי.
כיצד היא שיכנעה אותי לבוא אליה, איני יודע.
אולי החיוך הכובש, עיני התכלת, אולי הנמשים, אולי מפני שאני
עדיין אוהב אותה.
היא חיבקה אותי, כדי לנסות לאחות את הפצע שנגרם לי, אך ככל
שקרבה אלי כך הסלידה ממנה גברה. נשקה לי שנית על לחיי וזה צרב
את בשרי. כאב חזק, לא דמיוני, לא אשליה, מוחשי.
ניסיתי לשחרר אותה מהחיבוק, אך היא חשבה שככל שתיצמד אלי אני
אמחל לה.
אך היא טעתה.
הדבר האחרון שאני זוכר הוא את המבט שלה אל תוך עיני, מין מבט
קודח שגרם לי לשמוע את המילים: "אל תעשה את זה" מהדהדות
בראשי.
מבט של צער מהול בשמחה, כאילו רצתה לנפוח את נשמתה בזרועותיי.
ואז הרגתי אותה.