אני עצבנית, הוא מנסה לפייס אותי, ואיך? איך מפייסים אותי? לא
במילים טובות, לא בחיבוק, הוא מושיט ידיים לחזה שלי - צובט את
הפטמות, כי זה ירגיע אותי ויעשה לי טוב... וזה באמת עושה לי
טוב. אני נענית לו, מפויסת, כבר לא אכפת לי מכלום ושכחתי למה
כעסתי הוא אומר חצי בצחוק שהוא רוצה סקס, ואני? קופצת על
ההזדמנות, הנה, היום נעשה סקס טוב... כמו שצריך כמו ש"אני
אוהבת" שוב מזייפת הנאה, מזייפת אורגזמה, רק ככה אני יודעת.
נהנית מהרגע ואח"כ כלום.
גבר זר יושב על כיסא, רחוק ממני, מסרב לנשק אותי.
לא מחבק, לא מתכרבל - רק מתרחק ומכה על חטא. מדבר איתי על
אלוהים ועל תהילים, מנגב איתי חומוס... הכל, הכל חוץ
מאינטימיות. הזדיינתי מיליון פעמים, ואף פעם לא עשיתי אהבה.
איך זה קורה לי? למה אני ככה? מה דפוק אצלי בראש? אני כבר לא
חרמנית כמו פעם, כן, הכוס עדיין תמיד רטוב, מוכן להפעלה, כמו
תמיד, ללחוץ על כפתור וישר אני רוצה - רוצה למיטה, רוצה סקס,
רוצה שיזיינו אותי, כמו שצריך, חזק, באגרסיביות שיזיינו אותי.
שלא יעשו איתי אהבה, שלא ישחקו איתי משחקים מקדימים רק שיזרקו
אותי על המיטה ויבצעו בי את זממם.
ואני? מגיבה, כמו שאני יודעת להגיב, גונחת, צורחת, פותחת
רגליים, סוגרת עיניים ככה שיהיו עצומות כדי שאוכל לחשוב על מה
שאני רוצה מבלי להתעמק בפניו המתאמצות. הוא גומר. מר "אני יודע
הכל", שואל בהתלהבות כמה פעמים גמרתי. מה לומר? אפס? אני אף
פעם לא גומרת? לא... שירגיש טוב עם עצמו שיתנפח לו עוד קצת
האגו, הו... מותק, גמרתי פעמיים. שקרנית. מוזר שכשאוננתי מולו,
בניסיון נואש לגרות אותו, הוא ידע לזהות את הזיוף. אבל
כשחושבים על זה, אף גבר לא ירצה לחשוב שמזייפים איתו.
אבל אני? מזייפת עם כולם. עם גברים, עם ההורים, עם חברים
ואפילו עם עצמי. משקרת לעצמי שאני רוצה ללמוד רפואה באיטליה זה
כזה שקר מוחלט ובשביל להאמין לו בעצמי סיפרתי לכל העולם. ראיתי
את פרצופיהם המעריכים של כולם, את הקנאה. ואהבתי את זה. שוב
קרן במרכז - כולם מדברים, כולם מסתכלים... בובה בחלון ראווה.
בובה שמנה מאופרת. כן אוכלת, לא אוכלת, מרגישה יפה, מרגישה
מכוערת. והלא היופי הוא בעיני המתבונן וכל פעם מתבוננות במראה
פנים אחרות, פעם זו ילדה, פעם הומלסית מהרחוב, פעם זונה, פעם
אישה, פעם סטודנטית חכמה, פעם נערת מסיבות פרועה. מי זאת
הדמות? האם זו אותה הגברת בשינוי אדרת? או שמא אין זו דמות אחת
מורכבת אלא מספר דמויות המנטרלות זו את פעולתה של זו.
מי אני? איזו מהדמויות? בחורה בת עשרים עוד מעט שלא מכירה את
עצמה... לא עצמאית, תלויה בהורים שידאגו לה - שיפרנסו אותה.
כמו תינוק אני חשה לפעמים, תינוק היונק משדי אימו והיא, בלי
משים, מרוב שהיא רוצה להיניקו חונקת אותו בחלבה.
מחפשת סיפוק, מחפשת טעם לחיים, רוצה אהבה, רוצה שאיפה, רוצה
ילד ומשפחה, ובכל זאת רוצה להישאר ילדת רחוב המשוטטת ממקום
למקום, מבית לבית, מגבר לגבר. מי רוצה להיות ילד רחוב? כל כך
משפיל, כל כך מסוכן. לגעת בפי התהום ולהחליט אם לקפוץ או לא...
זה כמו לחתוך בכף היד עם שבר זכוכית ולהרגיש את הכאב, זה כמו
להזדיין עם גבר אחרי שזרקו אותי כדי להקהות את הרגש, לצלול
מתחת למים, להפסיק לנשום לשקוע בחלום עמוק, כמו המים - רק לא
לצוף, כי לצוף יותר גרוע מלמות. צריך לשחות עם הזרם או נגדו.
להתקדם, לשאוף. להגיע לאופק או לחוף זה כמו לשאוף להגיע
לאיטליה, האם אני מסוגלת לצלוח את הים? והרי החוף של ישראל כל
כך קרוב ובטוח. ואיטליה? היא רק נקודה זוהרת... ומה יהיה עלי
בלילה? בקור המקפיא של הים? ואם ייתש כוחי ולא אוכל לשחות עוד?
רק לא לצוף, רק לא להישאר בכמעט, לא לשקוע בחרטות. להחליט. או
ששוחים או שחוזרים לחוף, כי בלב ים עם כל הכרישים כבר יהיה
מאוחר מידי להחליט.
נוסעת הביתה בחוסר רצון משולב בחוסר ברירה, פיתחתי אפאטיות
מדהימה, אדישות מטורפת. לא אכפת מכלום, לא מרגישה כלום.
רגש מקופל בתוך קופסא זרוק אי שם מחכה להזדמנות לצאת. כי קרן
חזקה, קרן לא בוכה אף פעם. גם כשכואב, היא עשויה מפלדה בלתי
שבירה ועמידה במים, היא תצלח את הים ותגיע לאופק ומקסימום היא
תמצא לה איזו ספינה שתשא אותה לחוף מבטחים. אבל הם לא יראו את
כל הכרישים בדרך, את שודדי הים על האוניה שיתעללו בי ויפצעו את
נשמתי הכבר לא כל כך רגישה.