יש לו את החיוך הכי עצוב שבעולם.
חיוך כזה שאין בו כוח, אין בו ממש... חיוך מריר שלא מתקרב
לעיניים.
וכולם רואים, וכולם יודעים, וכולם מתביישים להתקרב.
וזה לא שהוא רוצה להיות עצוב.
תגידו מה שתרצו, אבל חצי מהאנשים רוצים להיות עצובים.
והוא כבר לא רוצה כלום.
הוא אפילו לא בנאדם עצוב.
פשוט אין לו מזל.
ואם תשאלו אם הוא בסדר, הוא יגיד שכן, הוא בסדר גמור,
אבל אם רק תשאלו אם הוא עצוב הוא רק יחייך אליכם בחיוך העצוב
שלו.
ולא יגיד כלום.

אנשים מתעלמים.
בסך הכל עוד אחד שמשחק אותה, כאלה יש מיליונים.
על מי הוא חושב שהוא עובד עם החיוך העצוב שלו,
החיוך המריר,
שנותן את הרושם שרק בשביל להרים את הקצוות של הפה דרוש מאמץ
אינסופי.
אבל הוא לא אומר כלום.
והוא לא מתלונן.
והוא לא בוכה.

וגם אם הוא היה בוכה, זה בטח לא היה בכי של ממש.
רק כמה דמעות, קטנות, שנמרחות על פני העין,
שבכלל עשויות מדבק מגע או משהו.
כי הן לא נופלות החוצה, רק נשארות שם, מתקשות,
ומוסיפות עוד שכבה עכורה להסתכל דרכה על העולם.

אז היא ראתה.
היא לא היתה היחידה, אבל היה אכפת לה מספיק בשביל לבוא
ולהתעניין,
ולעודד,
ולנסות לעזור.
והוא חייך אליה בחיוך העצוב שלו,
ונראה כאילו הוא מעריך כל מה שהיא עושה,
אבל בסופו של דבר, כבר לא אכפת לו.

היא ראתה שיש שינוי.
ולא לטובה.
לחיוך העצוב שלו, שבקושי מתרומם, שלא מתקרב לעיניים,
נוספו גם שני שקים אפורים, שתלויים בעייפות מתחת לעיניים.
הוא כבר לא מתבייש מכלום. לא ממש אכפת לו.
הוא גם לא ממש התבייש לספר לה, שזה פשוט כי הוא לא ישן.
הוא שוכב על המיטה,
עם ידיים ישרות,
מסתכל על התקרה
ומנסה לא לחשוב.
הוא מנסה כל כך חזק שהוא כבר לא יכול להירדם.

היא הכריחה אותו ללכת לרופא. הוא לא סירב, רק הסתכל עליה
בעיניים עצובות,
והנהן.
אמרו לו שאי אפשר לא לישון, ואם הוא ימשיך ככה הוא ימות תוך
כמה שבועות.
במקרה הטוב.
והוא חייך אליהם בחיוך העצוב שלו,
והנהן,
ולא היה ממש אכפת לו.
מכלום.

וכשהוא מת, היא היתה לבד בהלוויה שלו.
כי משפחה לא היתה לו, כנראה,
ואף אחד לא הכיר אותו מספיק כדי להעז לבוא.
והיא בכתה,
אבל בדמעות כאלה שעשויות מדבק מגע או משהו.
היא בכתה בשקט,
והדמעות לא נפלו החוצה,
רק נשארו תלויות, בפנים,
והתקשו לשכבה עכורה,
להסתכל דרכה על העולם.