אני כותבת לאיש שאני אוהבת,
לאיש שעליו אני חולמת,
לאיש שאני מחכה לו,
לאיש שאף פעם לא יהיה שלי.

אתה לכוד במלכודת, לא יכול לפסוע החוצה.
הקירות סוגרים עליך.
משתולל בין הקירות, פוגע בעצמך.

אני מסתכלת בלב דואב,
יודעת שללטף אותך, להיות שם לידך,
זה לא מה שיעשה טוב.

הייתי שם פעם במלכודת הזאת,
משותקת על ידי הפחד.
לא יכולתי לזוז,
לא יכולתי לנשום,
לא יכולתי לצחוק,
לא לאהוב.

הלכתי למות.

ורגע לפני הסוף - בחרתי.

שברתי,
החכמתי,
גיליתי שאני בניתי את המלכודת.

מלכודת משוריינת מהדגם המתקדם ביותר,
כדי שתשמור עלי, לשמר את הקיים.

שברתי,
כאבתי,
בכיתי,
התרסקתי
והתחזקתי.

אני לא יושבת בתוך מלכודת.

ואתה מבקש ממני היום להיות לידך, כשאתה בתוך המלכודת שלך...
אתה שם לגמרי לבד.
אני לא רוצה להיות שם.
זה לא המקום שלי.

מושיטה לך יד לצאת החוצה,
אבל אתה דוחה אותה.
עד כדי כך הפחד גדול,
וגם המחיר.

בוא נוותר עלינו.