השמש זורחת בשבילי, רק בשבילי. כל יום אני מתעורר והיא שם,
מחכה לי, קורצת לי, קוראת לי לחזור לבין חמוקיה. עומד על הגג,
אני פורש את כנפיי, מביט מעלה, נושם עמוק וקופץ.
פאק.
חדר מיון.
אז היה קצת בלבול בניתוח. בשעה שהלהב חרץ את גורלי החמוץ, ביצה
זעירה עשתה את דרכה לתוך החתך והשתכנה שם.
שעות הפכו לימים, ימים לחודשים.
ביצה הפכה לתולעת, תולעת לביצים.
משהו השתנה בפנים, משהו ניתק.
דם. כל כך הרבה דם. זרם אדיר, בלתי ניתן לעצירה.
התולעים, מותק, התולעים... אני מסביר לה, שוב ושוב.
והיא לא מבינה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.