אז חשבתי לעצמי, מה, לכולם יהיה מונולוג, ורק לי לא?
לא מקובל עלי!
תוסיפו לזה את העובדה שאני גם ככה אקהביציוניסטית משהו, לפחות
בכל מה שקשור למונולוגיים חושפניים, וגם מיסיונרית לאללה, בכל
מה שנוגע להפצת הגיגי המטופשים ברחבי העולם.
מה קיבלתם?
מונולוג!
האמת, שבהתחלה שילבתי מיני-מונולוגים בטורים שאני כותבת לאתרי
טלוויזיה. גם ככה טלוויזיה היא מינימום חמישים אחוז מהחיים שלי
( כן, אני יודעת כמה שזה עצוב ) אז מה הבעיה לשלב הגיגים
ופנינים מהחיים בטור על באפי, או דוסון קריק, או מכושפות? לא
בעיה בכלל.
אבל אז, הגעתי למצב מביך. יש דברים שאין להם קשר לטלוויזיה! מה
אני עושה עם דברים כאלה?
ואז, נזכרתי בדפיוצר שלי בבמה, ובזה שיש אשכרה "מונולוג" בין
סוגי היצירות, וחשבתי לעצמי, וואט דה הק? אם לא מרשים לי לכתוב
על עצמי בגוף ראשון בהקדמה לדפיוצר שלי, כי זה לא מספיק מכובד,
אז אני אביא להם אותה בהפוכה ואכתוב מונולוג.
עכשיו, אני מודעת לעובדה שסו פאר זה לא המונולוג הכי מרנין
בעולם, אבל קחו אותו כהקדמה עלי, ולא כטיזר לשאר היצירות שלי.
מבטיחה לכם שזה ילך ויצהיב וייעשה מעניין עם הזמן...
אז אני יושבת פה מול המחשב, חולה, כל רגע אני מושכת באף (
שונאת לקנח אותו. אני באה ממשפחה של פילים. כל פעם שאחת האחיות
שלי מקנחת את האף, זה עושה רעידת אדמה באל איי. נשבעת לכם! )
אבל מה? בוער לי לכתוב יותר משבוער לי המצח, כדי שכבר תכירו
אותי מספיק ולהבא אני אוכל לחלוק איתכם הגיגים כבר קצת יותר
שווים ומענינים מאיך אני כשאני חולה. בעצם, גם איך אני חולה זה
מעניין. לא? טוב, אני יודעת לבד שזה לא, אבל באמת דונט הולד
איט אגיינסט מי... מבטיחה להשתפר במונולוג הבא.