את דוממה שוב,
כמו מלאך בתוך כלוב,
כמו סיפור עצוב,
עוד אגם של דמעות.

את מחייכת,
ולא מבינה,
אני נלחם בפנים,
עם חרבות וכדורים,
הדמעות רוצות לצאת,
לספר את האמת,

אבל בשבילך אני לא אבכה.

כמו עלה בסתיו,
את יבשה עכשיו,
אך אני עוד מאוהב.
בפרי העצבות,
שעל עץ הבדידות,
אני נזכר.

כבישי ארצנו, כבר אדומים,
משפחות בוכות על עוד בן במדים,
ולעולם לא שוכח,
שאלוהים הוא רוצח,
הדמעות רוצות לצאת,
לספר את האמת,

אבל בשבילך אני לא אבכה.

את מחייכת,
ולא מבינה,
הכוח כבר אוזל,
אני מפסיד, לעזאזל,
רוצה בשבילך לא לבכות,
אבל לא יכול לעצור את הדמעות.