לא ראית אישה אבלה
עד שלא ראית אמא מרוקאית
בוכה, זועקת ושורטת את עצמה
ממלמלת משפטים חצויים
עם מילים מרוקאיות מעוברתות
ולהיפך

לא ראית אישה גומרת
עד שלא ראית
את גדולת הפולניות
שיער בהיר וגוף רחב
צווחת בעונג בשעה
שאתה מלקק את קערת החלב שלה
בלי סוף

לא שמעת אישה שרה
עד שלא שמעת
את פיירוז הנעלמת
או לחלופין
את ג'ניס השיכורה
מפרקות למערכות היחסים שלהן את הצורה

לא ראית
לא שמעת
לא עשית כלום
ובעצם למה שתראה
ולמה שתשמע
ולמה שתעשה משהו
הרי אתה מי שאתה

אני זוכר שבתור נער
איש אחד שאהבתי
אמר לי שהוא יודע שיום אחד
אני אגיע לנגינה על תופים,
ובאמת היום, עשר שנים אחר כך,
מכל הכלים עליהם ניגנתי
אני מקדיש את עצמי לתופים
איש
וגדול
וקצת מקועקע
שמנסה למצוא קצב ודרמה
בכלי הכי עתיק

וזה מוזר איך שהקצב משתלט עליי לפעמים
וזיעה חמה מתנגנת על הזרועות
האוחזות במקלות הדקים
והזיעה למעשה היא הקובעת לאן הולכים
ואחרי זמן מה אני נוטף
שיכור מעצמי ומהצלילים

בכל מקום אליו תגיע
יבקשו ממך
שיר שיר שיר
למען הילדים
למען הקשישים החולים
כדי שיבריאו
ויקחו ממך
גם הם את הרצון
לשיר שיר שיר

וכך תבלה שנים בדעיכה
בין מקלטים לאולמות שמחה
ולא תדע את נפשך
מרוב צער ובושה
שהרי אתה הזמר המוכר
ולא המשורר השיכור
ולך אין סיכוי כמו לזה האחר
לזיין ערימות ולחיות בתוך חור

אבל הלא ידעת את זה
כשמכרת את נשמתך
דלילה ככל שתהיה
עבור חופן חשיפה
הלא ידעת

לילה עכשיו
הזרמים החמים של האוויר מנענעים
את קירות הבית לאט.
ריח של תבשיל עדשים שמתקרר
ואורז בר סגול פריך
בקערה עמוקה.
ישיבה חשוכה בכורסא פשוטה
תוך האזנה איטית ומרוכזת ל- Hoppipula
של האיסלנדים המעופפים
ואולי עכשיו המוסיקה שלהם
באמת מובנת יותר;
הרי זו מוזיקה של פרידה מנוף מוכר,
ובהחלט יכול להיות שנוף זה
מורכב מגוף וצחוק וריח שהרי אני נפרד מכל זה
וממך. והפעם, אני אומר לעצמי ומרגיש
אין לנו לאן לחזור,
שהרי הפכנו לפליטים מאהבתנו ואין בינינו
דבר מלבד מתח מורט שערות ומחלחל.

עמדתי על חוף הים
שתוי ומלא דמעות
והבטחתי לעצמי
להפסיק להיות עבד

הים מצדו הסכים
ועבודת השכנוע
הייתה בעיקר כלפי עצמי
שכן עבד לרוב נשאר
עבד

אין עבור מי לכתוב
הבריות בורות
בכל מה שקשור להבנה והבחנה
ובזמן האחרון
אני כותב בעיקר לעצמי
רשימות לא ליריות
בעיקר כדי להזכיר לעצמי
שאני חי וחושב

אין עבור מי
לכתוב
לשתות
להתווכח ולחבק
רק עבורי

מה יעשו הגנרלים כשייגמרו המלחמות?

(בחייך! שאלות תמימות וצדקניות תשאיר לתמימים ולצדקנים
לך הרי ברור שמלחמות הן האחרונות שיישארו)

הרי הרוע הכרחי
באמת מחויב להמשך
בלעדיו נתבגר ונמחל
על הכל

הימים הפוכים:
בלילות אני ער
קורא, מאזין וכותב.
בימים בורח מהאנשים לחדר,
ישן מזיע ומריח כמו לחם.

אתמול שכבתי על הספה השבורה בביתי
וקראתי בנמנום
עד שרגע אחד שמי נקרא בחלל
ברוך ואהבה מזויפים
והייתי משוכנע שיש אדם בחלון המטבח מאחוריי
והסתובבתי לחלון ושאלתי מי ומה
ואף ניגשתי ברגליים כואבות
לחלון הריק והעמדתי פנים
שאני משוחח עם אחי הצעיר
על יום הולדתי האחרון

כמה דקות מאוחר יותר כשלתי
וכשנשענתי בישיבה מכווצת
על ארון חומרי הניקוי שמתחת לכיור
ידעתי שזה קרוב ורחוק מתמיד
נע וזז ממני ואליי כמו שרציתי

אם יש לך תהיות לגבי המוות
כדאי שתאמרי אותן בקול עכשיו
אחר כך יבואו
העגלון ועוזרו בכרכרה הטחובה
ויעמיסו כמו מטען אורז
את הגוף הקלוש השכוב

כבר אז תרצי לשלוף
ציפורניים לעברי
אני אבחין ואגע

אין לנו שיחות לקיים
אפילו לא תשדורות קצרות
האחד לשנייה
וגם הרדיו שבור
בפינת חדר השינה שלי

אני חושב שהמשורר הנצרתי
ששמו כזה של המתאגרף הגדול
כותב קצת כמו מוחמד עלי
ובאמת בכתיבתו על הזיתים וריח הנשים והמוות
הוא נוהג בך כמו שמוחמד עלי היה נוהג
באלו שרצו לספוג ממנו את החיים ולמות
וכשהוא נותן למילים להתמלמל ממנו.

אתה יכול להרגיש את שיטת
הריחוף הפרפרי מפשקת אליך שפתיים
בזמן שעקיצה דבורית מזכירה לך
לאן ומאין אתה
ולאן ומאין הם