אם הייתה לי את האפשרות לכתוב לך,
הייתי שופכת את כל המילים היפות שמתרוצצות לי בראש עכשיו,
את כל המילים שמחכות לצאת כבר יותר מדיי זמן לדעתי,
על גבי נייר מכתבים, הייתי בוחרת את היפה מכל הניירות
שמה אודם אדום על השפתיים, ומשאירה את חותמם על המעטפה,
בהמון נשיקות קטנות במרחקים שווים אחת מהשנייה
הקווים של השפתיים שלי על הדף היו ודאי משורטטים היטב,
מרוב שהשפתיים שלי היו נמחצות אל המעטפה בחוזקה
הייתי שמה את המעטפה מתחת לכרית עד שיגיע הזמן,
ואז הייתי מעסיקה את עצמי ימים שלמים במחשבות אחרות.
וכשהיה מגיע הזמן הייתי מוציאה את המעטפה המקומטת,
אבל אז הייתי מתלבטת לאן עליי לשלוח את המכתב
הרי אתה אף פעם לא נמצא במקום מסויים,
לא מקום שהייתי יכולה לחשוב עליו לפחות,
לא מקום שהייתי מצליחה לרשום על גבי המעטפה שהייתי אוחזת בידי
לבסוף הייתי ודאי מנסחת משהו בעט שחור ודק,
ומכניסה את המכתב אל תיבת הדואר האדומה שבשכונה.
ואלוהים בטח היה הדוור, והיה יורד אלינו - אל פשוטי העם
ולוקח את המכתבים הרבים שנמצאים בתוך תיבת הדואר,
ובשמיים, הוא היה מכניס את המכתב שלך שהיה נכתב על ידי,
אל תוך החריץ הקטן בתיבה שעליה היה מתנוסס שמך
ואחרי כמה ימים אתה היית בא וכמו שרק אתה יודע,
היית פותח באמפתיה את המעטפה המנושקת
(אבל אני יודעת שאתה מחכה למסר ממני, אני יודעת)
ולבסוף אחרי מספר דקות של קריאה היית ודאי מתרגש,
ואני הייתי מקווה מאוד, שנייר המכתבים היפה שלי הגיע ליעדו
כי כל מה שאני צריכה במצב המעורער שבו אני נמצאת,
זה להעביר לך את המילים היפות שמתרוצצות לי בראש עכשיו,
את כל המילים שמחכות לצאת כבר יותר מדיי זמן. |