יושב בחדר, קיר לבנים עוטף אותי מכל צדדי, הרגשה קרה ונעימה,
מרגיש עיקוצצים בכל הגוף ומנסה רק לזוז, לברוח.
הכאב שוב חוזר אליי, כבר ימים שאני מרגיש את אותו דבר, מין
קומץ פלאשבקים איימתנים שמנסים רק לגרום לי להתאבד, אם הייתי
יכול בכלל.
אני בכלל מפחד להתאבד, הרי בעצם לא נותר לי כלום או אף אחד או
אחת, אז למה שאני לא אתאבד? - אני מפחד.
אני מפחד שישכחו אותי, אבל בעצם שאני פה עכשיו-רחוק, ויודע
שמצד אחד כולם רוצים אותי, במיוחד שרון, ואבל מצד שני השנים
יחלפו, ולאט לאט היא תמצא מישהו יותר טוב והם ישכחו אותי
לתמיד, ואני אשאר פה, מקסימום שם.
אני ערום כאן, יש לי מגש עם מים וקצת לחם, חשבתי שכבר יהיה לי
יחס טוב, טעיתי.
תמיד האמנתי שיעשו את זה רק לחיילים, אבל למה דוקוא לי? מה אני
עשיתי?
סך הכל, באמת, רק הלכתי איתה שם בשביל והם קפצו עליי, פשוט
חיפשו מישהו לקחת ואז להרוויח ממנו קצת, היא נשארה שם, ספק חיה
ספק מתה.

אני מקווה  שאת חיה, אני כלכך מתגעגע אליך.
ועכשיו בכלל, אני מקווה עוד יותר.

רק מכות אני חוטף פה, כל פעם מגיע האחראי ומנסה להוציא ממני
מידע, הם חושבים שדווקא אני הוא האני היחיד, שאני יודע הכל..
אבל מה לי כבר לדעת, אני סתם עוד קלף מיקוח בדרך למוות וודאי
של כולם.
אבל למזלי הם יודעים שאני חי, הם רוצים להוציא אותי, מי יודע
אם הם יכולים בכלל, אני רק רוצה לעזוב הכל, לעצור הכל.
מבעד לסורגים אני יכול לראות את השומר השמן הזה עם השפם רואה
טלויזיה, שמות הרוגים ישראלים וערבים מודעים באותו רגע, דמעות
עולות בעיניי והכאב חוזר, הפחד.

הפיצוצים כבר החלו, הראש שלי נשבר לרסיסים, אני רוצה לקבל אולי
פיצוץ אחד כאן בפנים שיהרוג אותי, אני אברח מכאן מת לפחות,
לפחות זה יגמר, אני לא יודע מה לעשות.
אני זוכר את העננים וסימבה ומופסה וכד', אני מחפש את הכוכב
שלי, אני מחכה שזה יגמר כבר ואז אני אמות בשלווה, מה אכפת לי
מכל השאר..בכל מקרה כשאני אחזור אם בכלל ינסו להרוג אותי אנשים
אחרים ואז יטענו לי לאי שפיות ויתקעו אותי באיזה חור של המוסד,
שם רק יותר יכאב לי, ישחררו אותי בזהות בדויה חסרת כל.

עדיף להיות לי כאן עירום, בלי כלום..להסתכל לפיצוצים.
יש ציפורים או אין? לא יודע, אבל אני רעב, רעב לאהבה שנקטע ע"י
צמד רוצחים נקמניים שרק מחפשים את הדבר הלא נכון לעשות.

הפיצוצים מתרבים ומתקרבים אל התא שלי, הכל מסתחרר ואני רק מנסה
לצאת מכאן, זורם לי מהאף דם כמו משאבה ואני כל שניה מחליק
ונופל, מי יעזור לי? מי?
נשענתי על הקיר וצפיתי במקלט הטליוזיה, בתרגום ישיר הבנתי
שמישהו הכריז עליי כמת, אני לא מבין מה זה קורה אבל אני פשוט
רואה תמונה שלי וז"ל, מה עשיתי כבר שאני מת? אני חי, לא?
"His girlfriend died too"
אמרו שם, אני נפלתי, בכיתי.
לא ממש כאב לי, כי ידעתי שאני עוד מעט אמות ואצטרף אליה.
".She was raped by the terrorists
אה, בטח אז קיבלה לבנה ברשא או משהו, מזה זה משנה..הטיל כבר
פגע לפני 10 שניות והכל כאן נשרף, אני מחזיק בסורגים בשביל לא
ליפול עם הבניין, אני חושב שאולי איכשהו זה יגמר, כל הסיוט
הזה.
"Her heart broke"
אוי יופי, עכשיו אני אשם, מה עשיתי? מה הם רוצים ממני?
חטפו אותי וזהו! אני הייתי איתה ואהבתי אותה, הם סתם באו ולקחו
אותי למתקן הזה כאן, המתקן לשעבר, שבינתיים מתרסק אט אט, שניות
חולפות כשנים ואני סובל אף יותר.
"She loves you"
מה קורה? אני פסיכי אני חושב..מה זה משנה
אני נשרף עכשיו חי, מצב קשה ואני הולך למות..אחח, זה כואב.
הינה אני רואה אותך! שרוני! בואי לכאן.. אני רוצה חיבוק
ונשיקה, אל תברחי לי, גם אני אוהב אותך! בואי בואי, אל תעזבי
אותי!!
"They died, we don't care"
לא שממש הבנתי את זה, האנגלית שלי בתחת, אבל הינה זה נגמר כבר,
החיים שלי וכל הכבוד שנותר לי, כל האהבה שהיתה..אולי בפעם הבאה
בעולם הבא נהייה אני והיא ונאהב לנצח נצחים!

ובינתיים, נגמרה תוכנית החדשות וכולם מתים, אבל ממש כולם.
לא נשאר אף אחד חי או רגיל ברדיוס של 50 ק"מ, וכך הגיע החלום
שלי לקיום, אני מת. ושרון, שרון חיה איתי כאן, מתה.
אני מתגעגע לכל השאר, אבל לא לדבר שלא נותר לי בכלל, הרי
הביזבוז שלי היה להפגש איתה ואז להפגש עם המחבלים הרצחניים
האלו, והכאב שלי חזר, אבל עכשיו הוא נגמר לעד.