כמו צינור האכלה שנדחס אל תוך גרוני, מפעיל לחץ קבוע.
שואב.
יוצר וואקום ומרחב באותה פעולה, מרוקן, מרוקן.
נשימות איטיות, כבדות מנסות ללפות אוויר ולהכניס אבל צינור
האבסה מכניס
רק ריק.
הדמעות יבשו, הגרון אכזב, גם אילו רטובים היו היה חסר הרצון,
הניצרה לא קיימת, היכולת אבדה, להרגיש לחבר.
הלב לא יודע אם לפעום במהירות בחוזקה או לנוח בין כל הפלת אבן
שם בחזה.
לפעמים בא בלילה לעיתים מתגנב גם באור, נחבא כל הזמן מאחרי.
אני זה הצל או הצל זה אני, משחק תפקידים לא חשוב
זה שחור וחלל וגדול בתוכי ולא מאפשר לי לפעול.