מתוך ייאוש נוצר ים
ודמדומי האש של השמש
יוצרים מרבד אדום
בתוך תודעתי נוצר הבל שקוף
שמותיר אותי ער
וזוחל על ארבע כורע על מרבד סרפדים
מלחך דשא כמו אז
בגן ההוא הרחוק מכל מרחק
העבד הנבחר חי מהשדיים שלך
מרגיש אותך בצמרמורת על העור
והשיער סומר כשאני מיילל לירח
שימי מחסומים
כסי את כל ההתחזוייות שלך
איני רואה כל רוע
הפנים שלך הן רק זיכרון
השארתי אותן בעבר
אני מועד בעודי ער לענייך החומות
אל תשכחי
כסי אותי בשמיכת חלומות ורודה
לטפי את שיערי כמו אימי האהובה
שאהבתה נעלמה מעולמי
קווי איתי ליום אחר
דמי את נפשי לחיית יער
שאינה יודעת שובע
השנים מתקדמות והכל נעשה
יותר רך יותר קשה יותר ויותר
אנשים נעלמים ויותר ויותר ממני נשאר
את ואני מסתדרים בצבעים שונים
אבל עדיין אדם נשאר אדם
ואת לא שונאת מילים שנשפכות
ממפל של דם עכור כמוני