נשקתי את שפתייך,
נשקתי אותן בחשכה,
בשחור האופל של בוחן- אהבה לילית...
נשקתי את פיך וחשתי:
את האדמומיות שלהן על שלי,
בתוך לובן החום של תחושותייך, עצמתי עיני.
עיניים עצומות, הרואות את האין- סופי הגדול,
על מרחביו הגדולים,
לרגע הפכו למנגינה ובתוך הקצב,
שרקדה בסגול כשתי מטפחות ממשי,
המתעופפות וכבות,
רקדו למרחקים בתוך האין- סופי,
של עינינו העצומות.
לאחר מכן היה ליל קיפאון,
בצבע כחלחל בהיר, לילה שקט של חורף.
צעדתי רווי קלות,
כמוכה בזוהר ארומטי של ליקר:
וכאילו הוספתי טיפה של יהלום מקורר,
עם ברק חלבי של הסהר,
אשר טפטף לגביע מאושר כמשותק:
מאושר פנטסטי.
בלכתי כך קדימה עצמתי את עיני
ושוב ראיתי את הריקוד הכבה,
כה לא ארצי ומאושר הייתי,
עד כי חשתי שהופך למשהו ללא גוף-
הזורם כאוויר.
כה אמיתית היתה התחושה,
שכאשר החלקתי, נדמה היה לי
שנתקלתי בצלו של עץ,
אשר מאחורי הגדר.
כעת אירדם - עם חיוך של אושר,
על שפתיים עייפות:
הלוחשות את שמך המתוק-
לילה טוב... נשיקה ראשונה!
מחיי
25.3.06
|
