הקבר עוד היה ריק... רק אלמנה שחורה טיפסה עליו ברגליה
השעירות. האדמה הייתה לחה. ביתו האחרון של הלוחם היה רטוב ולח
ומחכה לבואו. הכל חום מולו. הכל הולך להיות סגור וקלסטרוופובי.
החייל הקטן של אמא, שפעם לבש את המדים הגדולים של אביו וחשב על
הצבא בגדר חלום איננו עוד. שמחת החיים שלו לא תשוב וגם לא העצב
והאהבה שבו. הוא נקטף באיבו, נקטף ולא ישוב לגדול כמו פרח
שנגדע בשיא פריחתו ולא זכה למות בזקנה אלא נלקח לאגרטל. כמו
הפרחים שעומדים להיות מונחים על קברו. פעם אמר לאמו שהוא לא
רוצה פרחים על קברו. הוא אמר שהם יזכירו לה, לאביו, לאחיו
ואחותו אותו, את החייל שלהם כמישהו שלא הספיק לחיות את חייו
והוא לא רוצה להזכר כך. הוא רצה לדעת שחי חיים מלאים. הוא היה
שלם עם עצמו. מה יגיד אותו נער היום? כלום. דום שתיקה. והפרחים
עוד יגיעו ויציפו את קברו.
אמו הגיעה. אשה קטנה בשמלה שחורה. מתייפחת היא ללא קול. היא
כבר בכתה המון, יותר מדי, והיום היא כבר לא יכולה עוד. היא
יודעת שבנה היה רוצה לראותה חזקה. היא מביטה על האלמנה השחורה
ומגחכת. האירוניה יותר מדי חזקה. המוות שורר כאן, למרות שהגופה
עוד לא נקברה. היום הזה יותר מדי יפה ללוויה, חשבה האם, איזה
יום נורא למות! הציפורים עוד צייצו בבית הקברות, אכן יש כאן
חיים. המקום לא מת בכל זאת.
עוד אנשים הגיעו וגם הגופה ועוד אנשים נוספו ותפילת אל מלא
רחמים והספדים וקדיש, הכל מייגע לצד ציוץ הציפורים. האם
מתייפחת, האב בוכה, האחות כועס וממררת בבכי, האח לא צוחק רק
חושב. אמא? שואל הקטן, מדוע כל הפרחים יפים וצבעוניים? זו
לוויה, הכל צריך להיות קודר ועצוב כמו הצבע של העכביש כאן.
אפילו השמיים כחולות והציפורים מצייצות? אמא מדוע הכל שמח
וטוב? והאם שותקת. תשובה לה אין. רק חיוך קטן ומתוק ונשיקה
לקטן.
הכל נגמר. היום עבר ועל תל האדמה שם בבית הקברות, עשרות של
פרחים שנגדעו באיבם בחלקה הצבאית, עלייה ובתוכה. ורק בצד, ממש
ליד השביל גדל לו פרח קטן וצהוב... ועכביש מטייל בין עליו.
החיים ממשיכים כאן בכל זאת.