כל החיים הסתכלתי עליך מלמטה, בהערצה, עם חיוך גדול. תמיד ידעת
איך להצחיק אותי, איך לדבר איתי, איך להרגיע אותי. כשנסעת, אני
זוכר את זה טוב, שאלתי אותך מתי תחזור. אמרת לי: "מתי שאני
אחזור".
ואז התחילו כל הריבים, כל השנאה, כל הצעקות על כולם, והפעם אין
לאן לברוח. אתה כבר לא כאן ואין למי ללכת בשביל לקבל עזרה
ולהתעודד, "מה אתה עצבני, למה, זה עוזר לך?" ככה אתה תמיד
אומר. כשהיית מחוץ לבית ניסיתי כמה שיותר להיות כמוך, לשמור על
עצמי. ספרתי ימים עד שניפגש. למה אתה נוסע שוב, משאיר אותי כאן
לבד? שום דבר כבר לא גורם לי לבכות, ופתאום אני חושב על זה
והדמעות באות לבד.
רק תשמור על עצמך, אחי.
אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.