מיכל פריינטה / עוצרת את הזמן |
השמש נוגעת באצבע בלתי נראית בשמיכה קטיפתית של עננים המקבלים
בחום את גווניה.
נושקת ברכות.
בשעה הזאת אהבתי.
בשקיעה הזאת חסרת לי.
אם הייתי יכולה לעצור דבר, כל דבר, הייתי עוצרת את הרגע הזה.
את הזיכרון הזה.
והמחשבה הזאת עליך.
המחשבה עליך, שלמרות השקיעה, זורח לתוכי כל רגע מחדש.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|