אנחנו מהלכים בחשכה, שנים על גבי שנים
מדי פעם הצצה מתוך הצללים, אל עבר האור הבוהק.

שרויים באפלה, אך עינינו מורגלות באפלה, וכך הכל ניראה לנו כה
נהיר, כה ברור

הנרות הקטנים הפזורים על אם הדרך מושכים אותנו כגחליליות
קטנות, כל מקור אור קטן מושך...   כאילו הוא מקור האור
העילאי.
במשב הרוח הקלילה הנר כבה...

"לא רוצה" שמעתי את עצמי  זועקת "לאאאאאאא"  והיה כבר
מאוחר...
האור השתלט עליי מכל עבר, מסנוור אותי ..." איפה משקפי ההגנה
שלי?" נשברו ללא תקנה...
לאחר שהורגלו עיניי באור החזק השורר, והסינוור כבר לא צרב את
עיניי... התחלתי להתבונן סביבי...

הנרות הקטנים שניראו לי מקודם... בעלי אור עמוק... כבר לא
יכלו להועיל לי... חסרי משמעות...,

מהלכת בשביל כמרחפת בינות העצים... הצבעים... הריחות...
הקולות... המממ... הכל מוכר אך עם זאת שונה מכל מה שהכרתי עד
היום.
כל מה שראיתי  היה רק צללית, דמויות חסרות צבע, עכשיו... עכשיו
אני רואה כל תו, כל שריר, כל משיכת מכחול קטנה בים האהבה הזה.

אני מוקסמת, שיכורה מהניחוחות העוטפים אותי.

פתאום........
פתאום.......
פתאום...... ללא שום הכנות.
אני נתקלת באור מסנוור.... נעצרת ... מתבוננת... מחייכת  ליופי
הנגלה לעיניי...

האור קרב אליי... מביט בי בחיוך... ידי מושטת לעברו...
ואז מבחינה אני שידי מוארת, מנצנצת באור זרחן עמוק, כצבעו של
האור...
מופעמת מביטה שוב אל האור... ושוב על ידי... האור הוא אותו
האור...
בוחנת את שאר גופי... כל גופי זוהר באור יקרות... כאלפי כוכבים
המנצנצים בתוכי...

ידי מושטת לעבר האור...
כל העולם נעצר מלכת...השמיים התכסו בלבן...הכוכבים מתחבאים
מתביישים באורם הקטן...
ידו לעברי מושטת...

אהבה

13/10/01