'את תהיי פה בשבילי, נכון?'
השאלה הזאת תמיד מהדהדת לי בראש כשאני חושבת עלייך.
את תהיי פה?!
כמו שאני תמיד פה?
כמו שרצית?
כמו שאני רוצה?
תמיד תמיד נכון?
תמיד תהיי איתי?
אני כבר לא יודעת.
את חושבת שאת כן?
חשבתי.
אני חושבת, בעצם...
את לא תהיי פה, נכון?
אני צריכה אותך.
תחבקי אותי ותגידי שיהיה בסדר.
תגידי לי שהכל עוד נורמלי.
לא נורא.
תגידי שלמרות שכולם מתים...
תגידי שלמרות שאני לא מסוגלת לסוע יותר במיניבוס המזוויע
ההוא,
עם הנהג הנחמד מדי שמזכיר לי את כולם ומעלה את כל רוחות הרפאים
מחדש...
תגידי שזה נורמלי.
תגידי שיהיה טוב.
שזה לא נורא.
הכל בסדר למרות הכל.
תהיי פה בשבילי?
רק קצת?
עוד קצת.
תביני אותי. תנסי לפחות!
את יודעת מה? גם אם לא -
תגידי שלמרות שאף אחד לא מסוגל יותר להבין,
הכל בסדר.
כלום לא כל כך נורא.
שאת פה כמוני. בשבילי. בשבילך.
אני עוד מדממת.
אבל נכון לא נורא?
תחזרי לעוד קצת.
אל תלכי כל כך מוקדם.
אני בשביל כולם אבל
אין איש למעני.
גם לא את נכון?
אבל לא נורא.
אני סולחת.
כמו תמיד.
תמיד.
תישארי עוד קצת.
לפחות בשבילך. ספרי לי.
אני תמיד -

בשביל כולם.