כשאתה מפחד אתה משותק.
המוח לא שולח אף פקודה לאף אחד מהשרירים.
הבלוטות מפרישות נוזל, זיעה.
אתה מתכווץ עוד ועוד בתוך עצמך, בתקווה להיעלם סוף סוף.
אתה לא רואה דבר, הכל מתערפל, מתכהה, נעלם.
אינך מסוגל לדבר. אולי להשמיע איזה קול, יבבה, או יללה. הלשון
פתאום נהיית גדולה יותר מדי.
אתה לא מסוגל לבטא מילים, צלילים הגיוניים.
אתה לא מסוגל לחשוב.
כל התמונות בראש, המחשבות והדמויות, הכל הופך לגוש אחד בלתי
נפרד שצועק "הצילו".
אבל לפעמים, רגשות אחרים משתלטים על הפחד. תקווה, אהבה, געגוע.
רחמים אפילו.
האישה ההיא, היא בהריון. משהו מתקדם, אולי חודש שביעי, אולי
שמיני.
והילדה הקטנה, עם הבובה, שבוכה כי הכלב שלה נעלם.
והתאומים הקטנים, שעומדים מחובקים בצד.
"אמא", אתה חושב. כל הדברים הקטנים האלה. הטיול לצרפת, הפעם
הראשונה שלך על האופניים.
המילה הראשונה של אחותך הקטנה. העוגיות של סבתא.
ואז אתה נזכר. בחיוך שלה, בעיניים. ופתאום זה כל כך ברור שאתה
צריך למצוא אותה. בתוך כל ההמון הזה של האנשים, ובתוך כל העשן.
מה פתאום אתה עומד במקום בכלל. אתה צריך למצוא אותה, ולהוציא
אותה מפה. היא. הפרח המיוחד הזה, אך ורק שלך. זו שגורמת לך
לחייך כל בוקר, זו שנותנת לך אומץ, וכוח, תקווה.
ופתאום היא חוזרת, התקווה. ממלאה ומנפחת אותך, כמו בלון, בלון
שהפחד הוציא לו את האוויר.
ועכשיו הפחד כבר לא שולט. הרגשות האחרים ממלאים את מקומו.
ואתה מתחיל לנוע. מחדר לחדר אפוף עשן, מחפש אותה.
וכל הצעקות של האנשים שמתעקשים לטעון שאתה מטורף ושכדאי לעצור,
לא מכניעות אותך. להפך, זה מעציב אותך. כי הם עדיין נשלטים על
ידי הפחד. הם לא מסוגלים לצאת מהבועה. הם לא יהיו מסוגלים
לצאת.
בסוף, כבר לא נשאר כלום. ואתה עדיין שם, חצי מרחף, חצי חולם.
אתה בחוץ? אתה בפנים? ומה קרה לעשן? ולצרחות?
אין צרחות, ואין להבות יותר.
ואין אותה יותר. אבל יש אותך.
וזה הפחד הכי גדול, והכי אמיתי.
הפחד של הידיעה. הפחד שכבר אין מה לעשות יותר.
וזה פחד שמאבן ומקפיא יותר מהכל.
וזה פחד לתמיד. כי אין יותר תקווה.
