היא שוב שכבה עם הראש על השולחן. אבל היא תמיד עשתה את זה, היא
פשוט היתה נרדמת.
ולו אף פעם לא היה אכפת. הוא אף פעם לא באמת חשב עליה. לא אחרי
כל מה שקרה בשנה שעברה, ובעצם, לא אף פעם. הם אף פעם לא היו
קרובים, סתם, "שלום-שלום" בסיסי ביותר, ולפעמים שיחת חולין
נחמדה. היא בכל מקרה היתה חברה של עדי, ואת עדי הוא אהב. פעם.
ועכשיו גם אותה לא. בחופש, לפני שהתחילה השנה, יצא לו לחשוב על
זה, פעם אחת, אחרי שפגש אותן בעיר, והוא לא ידע את מי מהן הוא
לא אוהב יותר. אבל לא לקח לו הרבה זמן להבין את זה. עדי בכל
מקרה עדיין אמרה לו שלום.

ועכשיו, בזמן שהיא שכבה עם הראש על השולחן, הוא חשב להתקרב
לשם, לשאול מה קרה, ואז החליט שלא. הם כבר לא מדברים כמעט שנה.
הוא לא יכל להצביע על הנקודה שבה זה התחיל, אבל יום אחד הוא
הבין שהוא כבר לא יכול לפנות אליה. לא הוא ולא אביב. ולחשוב
שפעם הם ניסו להיות ידידים. אבל זה היה בגלל עדי. בשביל עדי.
וזה אף פעם לא הצליח. אפילו שפעם היא היתה נחמדה. מאוד נחמדה.
היא בד"כ היתה נחמדה לאנשים. מישהי שקטה כזאת, ביישנית, לא היה
לה הרבה מה לומר,  או לפחות ככה זה נראה. אבל כשלמדת קצת להכיר
אותה, היא ישר נפתחה. ואז היא היתה נחמדה. אפילו אליו.
ויום אחד זה הפסיק. לא "שלום" ולא כלום. התעלמות מוחלטת.
ולפעמים היא היתה ממש מגעילה. עוקצנות שהוא מעולם לא חשב שיש
בה. ואז גם לו נמאס, וברגע שזה הפך הדדי לא היתה דרך חזרה.

אבל עכשיו, אפילו אביב כבר התחיל לדבר איתה. ואם עם אביב היא
מדברת ואיתו לא, זה סימן שהוא לא צריך להתקרב. כולם ידעו שהיא
שנאה את אביב, מאז ומתמיד. ואם לא, אז לפחות מאז הפעם הראשונה
שיצא להם לדבר. וגם הוא לא חשב שהיא נהדרת. גם לו נמאס אחרי
זמן מה. והקשר ביניהם התדרדר מהר מאוד, והיה מאוד שלילי. הם
היו מאוד עוינים אחד לשני. יותר משהיא אי פעם היתה עוינת
כלפיו. אבל היא ואביב יכלו להחליף מילים, משפטים, בעת הצורך.
היא והוא כבר לא יכלו. והוא אפילו אף פעם לא חשב שזה חבל. הוא
אף פעם לא ייחס לה חשיבות.

ופתאום, משום מקום, הוא התקרב לשולחן שלה, לראות אם היא תרים
את הראש מהשולחן.
והיא הרימה אותו. והביטה בו. אפשר היה להגיד שגם היא היתה
מופתעת. היא הביטה עליו. או שזה היה אליו? והכחול שבעיניים שלה
היה כל כך חזק. כל כך עמוק. הוא חשב שהמוני אנשים טבעו כבר
בעיניים שלה.
עיניים שמנסות לדבר.  כאילו היא מנסה להגיד משהו. אבל היא רק
הסתכלה. והוא הסתכל בחזרה, אבל הוא לא חשב שהעיניים שלו יוכלו
להיות כל כך עמוקות. היא הביעה רגשות בעיניים שלה. אבל הוא לא
הבין מה היא אמרה.

אולי שהיא מצטערת?
או שאולי היא ניסתה לגרום לו ללכת, לרמוז לו שהיא לא רוצה אותו
קרוב אליה, בשום דרך שהיא.
או שהיה זה משהו אחר, בכלל לא קשור אליו, והיא סתם הסתכלה.
אולי היא לא הרגישה טוב, או סתם היתה עייפה, או שמשהו עובר
עליה, לא היה לו אכפת מה.
או שכן?

אחרי מה שקרה שנה שעברה, פתאום נוצרו שתי קבוצות. הבנים
והבנות.
זה דווקא היה נורא טבעי שהם כולם יסתובבו ביחד, אבל זה כנראה
לא נועד לקרות.
הוא נדהם מעצמו, שייחס לזה כל כך הרבה מחשבה. אף פעם, בכל השנה
הזאת, הוא לא חשב עליה.
רק מדי פעם, כשמבטו נתקל בה, והוא תהה- בד"כ היה זה שברירי
שניה של מחשבה- למה הם לא מדברים.
ועכשיו, בזמן שהמבט הכחול הזה ננעץ בו הוא חשב על זה. על הכל.
זה לא היה סיפור גדול.
אבל בד"כ זה הדברים הקטנים שמכאיבים לנו כל כך.

ועכשיו זה הכאיב לו. בשניה הזאת הוא רק רצה לשאול אותה מה קרה,
לשמוע שהכל בסדר, לחייך, ולחזור למקום שלו.
וכמו שזה נראה עכשיו, הוא פשוט יצטרך לחזור למקום שלו.
היא לא הפסיקה להסתכל עליו במשך כל הזמן הזה.
היא ניסתה להגיד משהו. אבל מה?

המבט שלה היה עצוב. האם היא היתה עצובה? למה? בגללו?
ואם הוא ידבר אליה, האם היא תענה? תחייך? או שתמשיך לשתוק?
ולהסתכל?
זה דווקא יהיה נחמד אם היא תפסיק להסתכל עליו ככה, כדי שהוא
יוכל להפסיק לחשוב, ככה.
ולמרות ההחלטה האמיצה לחזור למקום, הוא לא זז ממקומו.

הוא חשב על הבית ספר היסודי. כתה ב'.
הוא, ילד קטן הולך מהכיתה אל האולם ספורט. מולו, ילד גדול מכתה
ו' גורר ילדה קטנה, בכוח.
אולי אחותו. ואולי לא. אולי את הצעקות הרמות שלה צריך לקחת
ברצינות. אבל הוא רק ילד קטן. כיתה ב'.
לא יכול לעשות כלום.

וגם עכשיו הוא לא יכול לעשות כלום.
לרגע ראה שוב את פניה של הילדה הקטנה. עיניים כחולות כחולות,
בצעקה רמה.
ועכשיו, זו רק זעקה אילמת.
מסתובב, חוזר למקומו.
מרגיש את המבט הכחול, העמוק, הכאוב, ננעץ בו, חזק חזק.