ושנינו שוב נרקוד
כמו שני ילדים
שמפחדים ליפול
על הקירות
צללים ותמונות ינועו
נהר, שער זהב, ארמונות
מי אנחנו שעומדים שם?
בפני מי אנחנו נוגעים?
שאת תעזבי
לא ישאר פה כלום
כשאעזוב, הרחוב שוב יחזור אל עצמו
ושנינו כמו שניים שמבקשים להיתלות
בכל בדל של געגוע
לימים שלא היו
בתי קפה, ידיים מחזיקות סיגריות על דלפק של עץ
את מי אהבנו, את מה פחדנו?
שנינו שוב רוקדים
אחרי סיבוב שלם
יש סיכוי
שעוד לא ניפול
אני זוכר כל תנועה שלך
כמו רגע שמבקש לחזור אלי
את בוודאי, עכשיו שותקת
כאשר ברקע
יש נהר גועש
ושניים שהולכים על גדותיו
מבקשים להיפתח עוד פעם
בפני הקסם, בפני העצב
ידענו להיות חזקים מכל הקלישאות
ידענו גם לשקר, בלי להרגיש צודקים
שאת תעזבי
לא ישאר ריקוד לרקוד
כשאני אעזוב
שוב הקירות יתלכלכו לבן
בלי לבקש תפילות לעצמנו
לא יכולנו
סמטאות צרות, כנסיות עתיקות
ושניים שהולכים בין ספסלים ריקים
מבקשים את היד להחזיק
כמו ילדים שמבקשים
לא ליפול
רקדנו אחרי שכולם נעלמו
אולי לא את כתפך החזקתי
אולי לא בידיי אחזת
והתנועה, כמו ביקשה את עצמה
עד שלא יכלה לאסוף דבר
זוכר תמונות עולות, ברגע אחד
עד שלא יכולנו לדבר
הכל נראה אמיתי
אולי היינו חלק מזה
כשאת תעזבי, יעזוב איתך הנהר
כשאני אלך, השקט יישמר לעוד שניה אחת
ואנחנו לא ידענו כלום
רוקדים, כמו שני ילדים
אולי לא היינו חלק מכל זה בכלל