הלכת בדרך בין הרבה עצים אפלים שמכסים את כל מה שכבר ראית,
והמשכת ללכת עם לב סתום ללא מחשבות אלא על המחר.
והוא היה שם, כל כך נורא, מכוסה במוגלה שיורקת אש.
נשרפת, כל כך פשוט להבין איך מה שלא יהיה, תמיד היה ושרף.
זה כבר לא כואב, החלום כבר נמחק מהזכרון, ההבנה התפשטה, וזה
היה יפה לראות אותה ערומה, בל מי עוד ראה אותה, עורה נוגה וכך
גם עינה, כי בעין השניה היא קורצת.
תמשיך לחיות באשליה, זה אף פעם לא היה ממש נורא, תן קצת הדגשה
לדברים שאתה חושב שאתה אוהב ותנסה לעוף.
יותר מזה אין, ובטח שלא אצלה, ולא משנה מה תיקח ולאן זה יקח
אותך.
אל תהיה טוב ואל תקשיב לאף אחד, הם יספרו לך את האמת וזה יכאב
הרבה יותר.
תהיה אדיש לרגשות של עצמך, פשוט אל תתייחס, ואל תשכח מי אתה.
לפעמים תחשוב שאתה הכל, מלך ועבד של עצמך, שוטף רצפות עם בגדי
זהב.
כל כך מובן, כל כך פשוט, אבל אין לך את הכח לשנות את זה.
אפיסת כוחות, האוויר יצא, ואי אפשר לנשום אדי חומצה.
תסתום את האף, ואולי אז סתימת הפה שלך תשתלם.
ואם אתה רוצה שוב לנסות, לך כמה צעדים קדימה, אל תתלבט ובשום
אופן אל תסתכל אחורה, אחרת, כמו שכתוב בתנ"ך, תהפוך לנציב של
מלח או למלאך.