אבא של סבא שלי יושב ומספר לי לעתים קרובות על החיים שלו בשנת
1990, כשהיה ניצו (כינוי בעתיד לאנשים צעירים).
לפעמים קשה לי ממש להבין את כל מה שהוא אומר ואת החיים שלהם
ללא כל המהפכות הטכנולוגיות.
קשה לי להבין אפילו כאשר הוא מציג לי זאת בשיקוף-זיכרון-חזותי
(הולוגרמה שמראה זיכרונות).
רק דבר אחד הוא אמר לי שלא השתנה וכנראה לעולם לא ישתנה: חברות
ואהבה.

חזרתי לקן שלי (אצלכם בעבר זה נקרא חדר). מאז שנרשמתי לשירות
ההיכרויות החדש של חברת פרס-מצ (החברה עצמה הייתה שייכת במקור
לשמעון פרס אך הוא מכר אותה לפני שנתיים לאדון צעיר בשם מייש
מצ), אני מבלה הרבה בקן שלי.
מה שטוב בשירותי ההיכרויות של היום זה שלא צריך בכלל לעקוב,
לחפש ולחשוד באדם שאותו אתה ממוען להכיר. ככה זה עובד:
התודעה והאישיות שלך מועתקים למחשב מרכזי למאגר התודעות הכלל
עולמי, וכאשר אתה נרשם התודעה שלך יוצאת מדי יום ביומו
למיליוני דייטים ברחבי העולם עם עוד תודעות.
הדייט כמובן מבוצע באמצעות סימולציה עם שילוב של שני הצדדים
(מנויים ומנויות בשירות שזה בערך כל האנשים בעולם).
בסיומו של יום מוגשים לך התקצירים של כל הדייטים בצורת ה-ג1
(הולוגרמת גוף ראשון, זאת אומרת שאתה נמצא בתוך החוויה ויכול
לראות-לשמוע-להריח-להרגיש את כל מה שקורה ואשכרה להיות שם).
בקיצור, אתה באמת יוצא לדייטים, נהנה, מרגיש וזוכר הכל, אבל זה
לא אמיתי.

התחלתי לחוות את התקציר. "יצאתי" בסך הכל ל-6,700 דייטים היום
(אל תדאגו בקשר לזמן התקציר; בעתיד, הזמן ניתן לכיווץ ולכן אני
יכול לחוות למשל 2000 שעות ב-5 דקות בלבד).
ב-398 דייטים העניין הסתיים בסקס (בתקופות הפחות רומנטיות שלי
הגעתי אפילו ל-4000 זיונים ביום). ב-2000 דייטים נוספים הייתה
פגישה מעניינת אך לא יותר מעבר לזה. ב-450 דייטים הפגישה
הסתיימה מוקדם מהצפוי בגלל חוסר התאמה (חפיף) ובשאר הדייטים
דווקא הלך ממש מצוין וקבענו פגישה שנייה.
איזה מצחיק, דווקא היום ביקשתי מהסימולציה שלא תפגיש אותי רק
עם נשים שתואמות את הפרופיל שלי, אלא גם עם נשים שלא הכי
מתאימות לי, והדייט הכי טוב שלי בא כתוצאה מפגישה כזו. נהניתי
כל-כך; בסוף הדייט התנשקנו שעה שלמה וקבענו להיפגש שוב.
בעיקרון, בשנה מאז שנרשמתי, יצאתי ל-520,000 דייטים ובגלל
שעברתי את החצי מיליון דייטים ולא מצאתי ח.מ.ק (חיים משותפים
קבועים), זכיתי בעוד כמה חודשים חינם. זה לא אומר שלא התאהבתי;
להפך - כן התאהבתי כמה פעמים ואפילו נפגשנו במציאות והינו זוג
במשך כמה שבועות, אבל עדיין לא מצאתי את זאת שתעשה את הקליק
הזה בלב שאף מכונה עוד לא הצליחה לחקות.

החיים בעתיד כל-כך בודדים... אבא של סבא שלי היה מספר לי שכל
הבדידות הנוראה הזאת החלה בתקופתו, במיוחד כאשר התחילו לשווק
מה שנקרא בהיסטוריה נגני MP3. מאז, כל דבר שבן-אדם רצה הוא
קיבל אותו מהר, קטן, אישי ואיכותי, ככה שלאנשים בתקופה הזאת
בקושי הייתה סיבה לצאת מהבית; היה להם הכל אישי והם חיו בממשק
העבר (אינטרנט קראו לזה, אבל אני לא סגור על השם).
בממשק הזה היה להם כמעט כל מה שהם רצו, כמעט הכל, חוץ מקשרים
אמיתיים כמובן. למען האמת, זה גרם להרבה אנשים להתאבד.
קמה אפילו תנועת "הכינוי הבודד", תנועה שבאה להפגיש בין אנשים
שכל עצם קיומם היה רק כינוי באינטרנט (הקומיקאים קראו לאותם
אנשים בודדים בשם nikim).
טוב, משם ההיסטוריה כבר ידועה וכבר בשנת 2047 מדענים פיתחו את
ה- ה-ג1 (הולוגרמה גוף ראשון), שנתנה לבני אדם את החוויה להפוך
ליותר מסתם כינוי ולחוות כל-כך הרבה חוויות; אמנם בתור
סימולציות של התודעה ולא במציאות, אבל כשאתה מוריד את כל
החוויות למוחך, זה מרגיש כל-כך אמיתי, כל-כך טוב, שאין הרבה
הבדל בין המציאות הזאת למציאות באמת. לעזאזל, אולי זוהי בכלל
המציאות החדשה שלנו... מפחיד...
אז, תדעו לכם חבר'ה בשנות ה-2000: מן הסתם אתם לא תוותרו על
האינטרנט (ככה מבטאים את זה?) או על כל הטכנולוגיה שעושה אתכם
יותר פרטיים, יותר אישיים, אבל למען השם, עד שתצא טכנולוגיית
ה- ה-ג1 (הולוגרמה גוף ראשון), צאו קצת מהבית!