"לתת ביס מהפיצה? כן? כדאי? לא כדאי? אבל אני בדיאטה. אבל לא
אכלתי כלום היום."
"תראו את הכוסית הזאת שעוברת שם. השיער שלה צבוע בלונד,
הרגליים שלה דקות, והבטן, הו, איזו בטן מושלמת. היא בטח לומדת
באוניברסיטה גרועה. התקבלה בחסד. אני לעומת זאת לומדת בבית ספר
ממש על רמה. אם היא בכלל לומדת."
הנה היא נכנסת."שלום", היא אומרת לשותפה שלי. הן משוות
עבודות!? מבחנים!? וואי, הכוסית ממש חכמה!
"איפה אלוהים טעה?" אני תוהה במין הבעה סתומה שכזאת.
אני, הרגלים שמנות, הבטן גולשת, השיער לא מטופח והמשקפיים בטוח
לא תורמות ליופי "הפנימי" שלי (הרי אופי, זה מה שחשוב, לא?)
אני מסתכלת עליה ואני ממש לא נחמדה. אני צינית כזאת. ממש רעה.
הנה היא הולכת. השותפה שלי שואלת אותי: "את מכירה אותו? הוא
למד בשיכבה שלנו".
יש! נקודה אחת לטובת החכמות.
והפיצה, הו הפיצה, כל כך טעימה. אולי אני אזמין עוד אחת.