קצת קשה לי, זאת הפעם הראשונה שאני מדברת על זה. כל השנים האלה
השתדלתי שלא לחשוב על מה שהיה. כבר עבר כל כך הרבה זמן. ועדיין
הכאב עוד שורט בי מבפנים בכל פעם שאני רק מעזה לחשוב עליו.
זה קרה ביום שני, ה-22 לאוקטובר, 1996. דותן עלה על המטען. כן,
הוא עלה על מטען בשיירה למוצב שלו בלבנון. ברגע אחד הוא היה,
ברגע הבא לא. פוף! נעלם! בקושי דיסקיות מצאו. זה היה היום הכי
נורא בחיי.

היינו חברים שלוש שנים וחצי. זה התחיל בטיול השנתי של י"א.
היינו בניצנה בנגב וישנו באכסניה. דותן התגנב לחדר שלי בלילה,
ובזמן ששתי החברות הכי טובות שלי ישנות בסמוך, שכבנו בפעם
הראשונה. אני לא אשכח את הלילה ההוא. אני זוכרת כל שערה בגופו,
כל צליל שפלט. הוא היה הראשון שלי. בעצם השני, אבל הראשון לא
ממש נחשב. הוא היה הראשון האמיתי. ומאז היינו ביחד. היה לנו
מדהים. העברנו יחד את כל שארית התיכון וחצי צבא. עד שזה קרה.

הלוויה הייתה קשה. עמדתי שם במדים, עם הכומתה ומשקפי השמש, וכל
העולם בא וחיבק אותי. כולם! במשך שלוש שעות רק התחבקתי. עם
המשפחה שלו, עם החברים שלו, עם החברות שלי, עם המשפחה שלי, עם
החבר'ה שלו מהצבא, עם החבר'ה שלי מהצבא ועד ועוד ועוד... זה לא
נגמר! ואף אחד מהם לא ידע. לאף אחד לא היה מושג!

אחרי הלוויה הייתי חודש בבית. שחררו אותי מהצבא להירגע. וכל מה
שעשיתי זה לשכב במיטה בחדר שלי. לא יכולתי לצאת. בהיתי בקירות
בלי הפסקה. ולא בכיתי לדקה. הייתי המומה. איך הוא עשה לי את
זה? איך אני אתמודד עם זה? איך אני מוחקת את זה?

יום לפני! יום אחד לפני שדותן עלה על המטען הוא בא אליי הביתה.
הוא לא היה שיכור. הוא לא כעס, הוא לא בגד. הוא היה מאה אחוז
בטוח. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר... הוא אמר שהוא כבר לא אוהב
אותי. לא כמו פעם. יום לפני!
הוא אמר שזה לא הולך, ושהוא מרגיש שזה לא כמו בהתחלה, כשהוא
חשב רק עליי והיינו מדברים שעות על גבי שעות בטלפון. ועד
ששנינו יוצאים הביתה מהצבא ביחד, אנחנו רק מתווכחים. ואני פשוט
בהיתי בו, כמו... כמו תנשמת, והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ
ומתכווץ, ושכל רגע הוא עלול להתפוצץ.
וכשהוא עזב לא האמנתי שזה קרה. כל כך אהבתי אותו! רציתי להיות
אשתו, להוליד לו ילדים. הייתי עושה למענו הכל. הייתי כל כך
מאוהבת.

ולא הצלחתי לבכות. לא הספקתי לעכל בכלל. ויום אחר כך, ההורים
שלי בכלל לא ידעו שנפרדנו; אמא נכנסה לי לחדר, ואני שכבתי
במיטה, בוהה בתקרה, המומה. ואמא באה והתיישבה על ידי במיטה.
והיא ביקשה שאקשיב לה טוב. משהו קרה. דותן עלה על מטען בלבנון
ונהרג במקום. והיא חיכתה כמה שניות ואז היא חיבקה אותי. לא היה
לי אוויר. כמעט נחנקתי ואמא נורא נבהלה. אבל בסוף הצלחתי
לנשום. במילים הראשונות שהצלחתי להוציא ביקשתי להישאר לבד.
נשארתי במיטה והתאבנתי. כאילו נכנסתי לקומה, רק עם הפסקות ללכת
לשירותים ולהתקלח. אמא הייתה מביאה לי אוכל למיטה ומתנדפת
החוצה. הייתי מסוממת מעצב ומרחמים. בעיקר רחמים עצמיים. והזמן
עבר.

אחרי החודש שהייתי תקועה במיטה כמו על אי בודד, פתאום קמתי,
שמתי בגדים, ויצאתי החוצה למרפסת. הדלקתי סיגריה מהקופסה של
אמא שלי - פרלמנט ארוך, ועישנתי את דותן החוצה. כמו קסם.
זו הייתה הסיגריה הראשונה שלי בחיים, אבל היא הרגישה כמו
הסיגריה המיליון. מאז אני מעשנת קופסה וחצי ביום. רק בכדי
לשמור שהוא לא יחזור אליי. במשך כל השנים הארוכות האלה לא
בכיתי עליו פעם אחת. כל כך הרבה שנים, ולא דמעה אחת! כשהוא
נפרד ממני, לא הספקתי להבין בכלל מה קרה, ויום אחר כך, כשהוא
מת, הייתי המומה. איך הוא עושה לי את זה? הוא מת בלי לאהוב
אותי. אחרי שלוש וחצי שנים! הוא לא יכול היה למות יום לפני?
הייתי מתמודדת עם הכאב הזה בקלות! משחקת אותה קצת אלמנה צעירה,
ובטח אחרי כמה חודשים הייתי מתאוששת. הוא היה מסתכם בתמונה על
המדף, וסיפור עם דמעה. אבל למות ככה?

לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש. אני עדיין לא יודעת. כולם
התייחסו אליי כמו אל החברה המסכנה, אז שיחקתי את התפקיד. לא
העזתי לספר. לא שמתי תמונה אחת שלו בחדר, לא יכולתי להסתכל לו
בעיניים. הייתי כלום. הוא הרס לי את החיים. לא נתן לי צ'אנס
להתאושש, לא השאיר לי אוויר. הוא רימה אותי.
נפלתי לחור שחור. חור שחור באהבה. מרחפת בריק האינסופי. אבודה
לנצח. הוא לא נתן לי צ'אנס. צ'אנס להשלים עם הפרידה, עם
העלבון. הוא רימה אותי. דותן רימה אותי! אני שונאת אותך! תצא
לי כבר מהראש!

די, קשה לי להמשיך. אולי בפעם אחרת...