היום, מדומבי אמר, היום אנחנו נוסעים לעיר. הוא הבטיח כבר
אין-ספור פעמים, כך שאני מקפיאה בקרבי את ההתלהבות שמתחילה
לקפץ כמו כלב אידיוט שלא מבין בפעם המי יודע כמה שאפילו ליטוף
הוא לא יקבל מן האיש המנוכר שבא בדלת. אני מסתכלת החוצה, אין
אפילו רמז לכלי הרכב שהבטיח שצריך להגיע. בעונה הזו של השנה
הוא לא מסתכן בהליכה של ימים בחום המייבש בשניות טיפה הניגרת
מנאד מים. ולא עזרו התחנונים שלי, אני מצביעה על חגית השוכבת
מולי, חסרת תנועה, רק גלגלי העיניים שלה מעידים על חיים. היא
כל כך צהובה, יכול להיות שכבר לא נשאר לה כבד לרפא.
גם בחוץ צהוב, אולי הרכב קרוב, רק אני לא מבחינה בו מעבר לענני
האובך. אני אופטימית, אחרת איך אפשר להסביר איך הגעתי למקום
הזה מלכתחילה, ועוד גררתי את חגית איתי. יש כפר, אמרתי לה,
משהו אותנטי חבל על הזמן, מתופפים כמו שלא שמעת מעולם.
רק הייתי צריכה להגיד מתופפים וחגית כבר מוכנה עם הצ'ימידן
שלה, בשרוול, סנדלי טבע, חולצת הפשתן הלבנה שלה עם רקמת פרחים
בורדו עבודת יד, והשיער שלה עשוי בצמות בלונדיניות דקות. מי
עשה לך את זה? שאלתי בזלזול, מסרבת להצטרף להתלהבות שלה. חברה
של צ'ארלס, בעשר שקל, רוצה גם? שאלה וכל הפרצוף שלה חיוך. מה
יכולתי לעשות, חייכתי גם אני.

היא דפקה לי על הדלת כמה ימים אחרי שעברתי לגור בבניין בפאתי
התחנה המרכזית הישנה. גם אז הדביקה אותי בחיוך שלה כשהציגה את
עצמה: היי, אני חגית מקומת הקרקע, שמעתי שאת מתופפת. שאריות
החיוך נמחקו לי יותר מאוחר מהפרצוף כשמשה השותף שלי אמר לי:
עזבי אותה זאתי, מסובבת על כל הראש. מה הסיפור שלה? שאלתי. משה
שאף מהסיגריה. אנא עארף, מזדיינת עם עובדים זרים מגאנה.
היא דפקה לי אחרי שבוע עוד הפעם על הדלת, למה הפסקת לתופף?
דרשה לדעת. היא כל כך דקה ועדינה, ממש כמו השערות הבלונדיניות
שלה, מה לה ולתופים? מה לה ולבניין המוזנח הזה בדרום תל אביב?
מה לה ולעובדים זרים מגאנה? יש לי בחינות, אמרתי. מה את לומדת?
אנתרופולוגיה. והתופים? ניסתה להציץ פנימה, סתם תחביב. אל
תגידי סתם, התרעמה בדקות, צ'ארלס החבר שלי, הוא מגאנה והוא
לוקח אותי למועדונים של מתופפים, ואני אומרת לך את יכולה לקחת
אותם בשקט בכיס הקטן, הם עושים את זה סתם בשביל הכסף, אבל את,
את מנגנת מפה, אמרה וטפחה באגרוף גרמי על הלב. צודק משה,
מסובבת לגמרי. טוב, אני חייבת לרוץ, צ'ארלס מחכה לי למטה,
תלמדי אותי לתופף? שאלה והחיוך המלאכי המדבק שלה שוב מילא לה
את כל הפרצוף. בטח, אמרתי, שמחה להיפטר ממנה.

ועכשיו, אני יוצאת מדעתי. אם מודמבי לא משיג רכב אני אצעד לבד
לעיר הקרובה. אני הבאתי אותה לחור הזה, ולא אכפת לי אם זה יעלה
לי בחיי, אני אוציא אותה מכאן ואחזיר אותה לארץ, ואביא אותה
להורים העשירים שלה בחיפה ואדרוש מהם לטפל בה.
אני לא מעניינת אותם, אמרה יום אחד אחרי שהכינה לי חביתה וסלט.
זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שירדתי לקומת הקרקע. הדירה שלה
החניקה לי אפילו יותר מזאת של אימא שלי בשדרות. כששאלתי מה זאת
אומרת, רק הרימה את עצמות הכתפיים שהזדקרו מגופיית הסבא שהגיעה
לה כמעט עד הברכיים. לא יכולתי לסבול את המחנק, אבל גם לא
רציתי להשאיר אותה לבד. טוב, תשימי עלייך משהו ותעלי אליי,
נלמד אותך קצת פרוקשן. כבר בגרם המדרגות הרגשתי שמתחדשת לי
אספקת החמצן למוח, אבל חגית כבר עמדה לצידי, כולה מרוגשת. לא
יכולתי לצאת מזה. בואי נזדרז, יש לי פגישה עם המרצה שלי בשתיים
עשרה, אמרתי בחוסר סבלנות. ים של זמן, היא אמרה והתכוונה לחצי
שעה שהקדשתי לה. הייתה לה אוזן נהדרת, היא קלטה מקצבים שלקח לי
ללמוד שעות בחצי שעה, וכפות הידיים שלה, למרות שהיו דקות הפיקו
תהודה של צ'יף.
ככה קראנו ליועד בתיכון. הוא הדביק אותי ועוד כמה חבר'ה
בשיגעון של התופים, והרשה לי לבוא אליו בכל פעם שרציתי להתאמן.
הייתה לו פינה חמה בלב אליי, וגם הזיונים לא היו רעים, אבל אז
הוא התגייס, והתקבל לקורס טיס ועף משדרות, אבל רגע לפני כן
הספיק להשאיר לי תוף אחד למשמרת. והתוף הזה הלך איתי לכל מקום.
לצבא, לאוניברסיטת בן גוריון, לתל אביב, וגם לאפריקה. אימא
הסתכלה עליו בחשדנות כשהנחתי אותו ליד דלת הכניסה כשבאתי לבקר
בסופי שבוע. לא העזתי לנגן בבית. אחרי שצ'יף התגייס האוזניים
שלי היו מזדקרות בכל פעם שנזרק צירוף המילים מעגל מתופפים,
ואני כבר שם עוד לפני הצורה ההנדסית, והאדרנלין שלי כבר משתולל
לפני שאיזה מוזר פונה אליי בבישנות של בליינד דייט: גם את
בפרוקשן?

כבר שלושה תופים קניתי מאז שהגענו לאפריקה, חגית עדיין חיפשה
את התוף האחד והיחיד. כולה תוף, אמרתי לה, מה יכול להיות רע
בתוף אותנטי מאפריקה? נדבקתי בחוסר הסבלנות של המוכרת בדוכן
ששוחחה בלהט עם השותף שלה בצרפתית. לא הבנתי מילה. חגית אמרה
אחר כך שהם התווכחו אם אנחנו זוג או לא. מה זאת אומרת? חגית
חייכה בהשלמה. מאיפה את יודעת צרפתית? גרתי שם שנתיים, במקום
הצבא. אשכרה מסובבת, ואני תקועה איתה פה באפריקה. האמת? היא
הייתה שותפה עלא כיפאק. היא לא התלוננה על כלום, היא שיתפה
פעולה עם חיוך, הלכה אחריי לאן שלא לקחתי אותה. גם כשידעתי
שהיא רועדת מפחד בשיט שעשינו בנהר שורץ תנינים, היא לא פצתה
פה, עברה את זה בגבורה. אני לא יודעת אם זו הצהבת שהתחילה
אצלה, או מזג האוויר המייבש את תאי המוח הפעילים, או קצב החיים
המשתופף מסופות החול התכופות, חגית הפכה להיות שקטה ככל
שהשבועות חלפו. היא עדיין חייכה, אבל ברכות; היא עדיין הצטרפה
אליי לכל מקום, אבל בריחוף. לא שמתי לב לשינויים שחלו בה עד
שלילה אחד התעוררתי והיא ישבה על המזרן שלי ובהתה בי. מה קרה?
שאלתי. היא שמה אצבע אחת על השפתיים שלה, ואצבע אחת על השפתיים
שלי, ואז היא נישקה אותי ברוך. אני לא יודעת אם זה באמת קרה.
איך אני יכולה לדעת? נרדמתי מיד. לא אמרתי לחגית כלום למחרת,
גם לא התנהגתי באופן שונה, אבל הצצתי עליה מדי פעם.

את צהובה, אמרתי לה אחרי כמה ימים כשניסתה לפקוח את העיניים
שלה שהיו חצי עצומות. את מרגישה בסדר? היא הניעה את הראש
בכבדות מצד לצד. את מחוסנת נגד היפטיטיס, נכון? שאלתי. איזה
מטומטמת אני, את עצמי חיסנתי בכל דבר אפשרי, גם נגד מחלות שיש
רק בדרום אמריקה ואין סיכוי שיש באפריקה, ואותה אני שואלת רק
עכשיו אם עשתה חיסון נגד צהבת. מי יודע מה עוד יש לה... אני
חסרת אחריות לגמרי, איך לקחתי אותה איתי בלי לבדוק שיש לה את
כל החיסונים? חשבתי שצ'ארלס ידאג לזה, הוא מאפריקה, מי יודע
יותר טוב ממנו איזה חיסונים צריך? טוב, זה לא באמת משנה עכשיו,
אני צריכה למצוא לה רופא ולהוציא אותה מפה כמה שיותר מהר.
בכל רגע שהסתכלתי עליה היא נראתה לי יותר צהובה, ורגע לפני לא
חשבתי שאדם יכול להיות כל כך צהוב. מודמבי, שהשכיר לנו גומחה
בבקתה שלו, ניסה להתחמק ממני.
אני לא יודעת אם הוא באמת ניסה למצוא רופא, או שבאמת לא הצליח
למצוא רופא ברדיוס הליכה מהכפר שלנו, בכל אופן עבר כמעט שבוע
עד שהגיע רופא מתנדב מהצלב האדום ובדק את חגית. את חייבת
להוציא אותה מפה, אמר בדאגה. לאן? חזרה לישראל, כמובן, את לא
חושבת להכניס אותה לבית חולים מקומי, היא תמות לך יותר מהר
ממשהו אחר מאשר מההפטיטיס. הוא עוד לא יצא ואני כבר בריצה
החוצה לחפש את מודמבי. איפה מודמבי? אני שואלת באנגלית. אנשים
מסתכלים עליי כאילו נפלתי מהירח, מדברים ביניהם בצרפתית, אני
לא מבינה מילה. אישה אחת אפילו צחקה לי בפרצוף. מטומטמת. חגית
הולכת למות לי, והמטומטמת הזאת חושבת שזה מצחיק. רדפתי אחריה,
ועמדתי לה מול הפרצוף וצרחתי מודמבי, מודמבי. היא נבהלה קצת
ואז הורתה לי באצבע גרומה ומקומטת לכיוון אחת הבקתות. אני
חושבת שהוא קצת התבייש בעצמו. לא יודעת אם הוא התבייש שמצאתי
אותו בכזו קלות, או בגלל שהוא כזה אפס שהוא מתחבא ממני.
מה הרופא אמר? הוא שאל כדי לצאת לידי חובה. צריך להוציא אותה
מפה, אתה חייב להשיג לי רכב להוציא אותה מפה. הוא הנהן. אתה
שומע אותי? האישה שלידו נבהלה, רק עכשיו שמתי לב אליה. בסדר,
בסדר, אני משיג לך רכב. מתי? יום יומיים מקסימום. כבר שבוע
עבר, ואני נחושה לא לתת ליום לעבור מבלי שאני מוציאה את חגית
מהחור הזה.

שלא כמנהגו, מודמבי נשאר איתנו בבקתה, ויכולתי לחוש בחוסר הנחת
מזדחל אל מתחת לעורו ככל שהשעות נקפו, ושום ישועה לא התגלתה
מבין ענני האובך. ואז, ללא אזהרה מוקדמת הוא קם ורץ החוצה, הוא
עוד הספיק לצעוק משהו בצרפתית, ואני במקום לרוץ אחריו שלא יברח
לי שאלתי את חגית מה הוא אומר? מה הוא אומר? הם פה, חגית אמרה.
מי? ההורים שלי. זה לא טוב, היא הוזה, אולי כבר מאוחר מדי
לעשות משהו בשבילה. עדיין ישבתי לצידה, מלטפת לה את הצמות
הדהויות שעדיין היו הדוקות כמו לפני חודש, כשהחברה של צ'ארלס
עשתה לה אותם בעשר שקל, כששמעתי אנשים רצים וצועקים ובעקבותיהם
נשמע קול מנוע גונח. ברוך השם, אמרתי. הם פה, חגית אמרה שוב.
זה בסדר, חמודה, אני מוציאה אותך מפה. אל תתני להם לגעת בי,
התחננה בעיניים צהובות ולחצה בחוזקה את כף ידי שהייתה בכף ידה.
יש לה עוד כוח, זה סימן טוב. עוד לא הגעתי לחלון כששמעתי קול
נשי מתנשא מעל הלהג המקומי בכמה אוקטבות. זאת אימא שלי. שני
צעדים לחלון, היא לא הוזה - אישה לבנה, לבושה בחליפת חאקי,
מגפי רכיבה וכובע בוקרים, צעדה בנחישות אל הבקתה ומודמבי מלווה
אותה בראש מורכן. מהרגע שהאישה נכנסה לבקתה הכל התרחש בפאסט
פורוורד, הוראות נזרקו לאוויר בצרפתית, לא זוכרת שהייתה בינינו
איזושהי אינטראקציה, עוד הספקתי לשמוע את התחנונים של חגית
שייקחו גם אותי וכבר הרכב התרחק אל מרחבי האובך והותיר אותי
עומדת לבד במה שנחשב למרכז הכפר. לא יודעת כמה זמן עמדתי שם
כשמודמבי קרא לי להיכנס לבקתה. צייתתי, ואחרי כמה דקות התחיל
גשם שוטף שלא הפסיק כמה ימים. לא יודעת כמה בדיוק מפני שלא
הפסקתי לחשוב על חגית שנישקה אותי רגע לפני שהיא חלתה. ודווקא
כשלא מיהרתי לשום מקום, מודמבי השיג רכב ועזר לי להעמיס את
התופים שלי וחיבק אותי ואיחל לי דרך צלחה. נראה שהוקל לו שיוכל
לחזור לשגרת חייו. עוד לפני שהגעתי לשדה התעופה הצלחתי לעצור
בשוק מקומי ולקנות לחגית תוף במחיר מופקע. תוף יפה, לא הכי
אותנטי שבעולם אבל עם תהודה מכובדת.

וביום שהגעתי ישבתי שעות באמבטיה וגילחתי את הרגליים ואת בית
השחי ואת הראש, ולא יצאתי עד שמשה דפק בדלת ואמר שהוא מת
לשירותים. הוא לא אמר לי כלום על הראש, גם כשלא יצאתי מהמיטה
ימים שלמים. וכששאלתי אותו אם הוא שמע משהו מחגית, הוא רק אמר:
אנא עארף, תשאלי את הכושי שבא לדפוק על הדלת כל יום. ואני
אמרתי לו שהיא באפריקה, הוא לא קולט מה שמדברים אליו. כל יום
בא ודופק לה על הדלת, כנראה היא זיון לא רע, צחק בנחרה. מסובב
לגמרי המשה הזה, העולם שלו מחולק לזיונים לא רעים וכל השאר.

חיכיתי כמה שבועות שיגדל לי השיער קצת כדי לנסוע לשדרות לבקר
את אימא. הנחתי את התוף של חגית ליד דלת הכניסה ואימא שאלה למה
אני אף פעם לא מנגנת בשבילה. זה פרוקשן, אמרתי, לא פסנתר,
ואימא לא אמרה כלום. רק העיניים שלה חיכו שאוציא את התוף מהתיק
שלו ואנגן בשבילה. היא אמרה שזה יפה, אבל שבת נכנסת כל רגע
וביקשה שאדליק איתה נרות. אחר כך הגישה לי עוף ממולא וירקות
ממולאים ועשתה לי תה מתוק עם נענע מהגינה. רגע לפני שיצאה השבת
היא סיפרה שיועד התקבל לבית ספר לרפואה. שיחק אותה צ'יף, חשבתי
כשעליתי על האוטובוס לחיפה.