אני יושבת עכשיו, כמעט שנה אחרי.
חושבת,
מנסה להבין אותך,
את מה שעבר לך בראש.
תסלחי לי, אבל לא, אני לא מצליחה להבין.

אני לא אשכח את אותו ערב שהתקשרת ואמרת:
"אני צריכה אותך, את יכולה לבוא עכשיו, בבקשה?!"
ואני כמובן מבלי לחשוב, יצאתי מהבית ובאתי אלייך.
אני נכנסת לביתך,
עולה במדרגות,
פותחת את דלת חדרך,
מ ז ו ע ז ע ת.
לא האמנתי שאי פעם אני אראה דבר כזה.
כן, שוב ניסית להתאבד,
שוב לא קיימת את שהבטחת לי,
נאבקתי איתך,
ניסיתי לעצור אותך,
אך הרצון שלך היה חזק מדי.
באותו יום "הצליחו" להציל אותך,
פיזית אבל לא נפשית.
כבר היה ברור מה יקרה,
רק לא היה ברור מתי.

לא ישנתי לילות אחרי המקרה הזה.
כל הזמן אני חושבת איך אני הולכת לעצור אותך בפעם הבאה,
אבל חבל שפעם האחרונה כבר לא התקשרת,
לא אמרת שאת צריכה אותי.

לא אמרת כלום!

ואז, שיחת טלפון,
אני שומעת את הקול של אמא שלך, רועד בטלפון.
הדמעות כבר מתחילות לפרוץ.
הבנתי שלא הצלחתי להציל אותך,
לא הצלחתי לעזור לבן אדם שהיה כל כך חשוב לי.

אני מקווה שטוב לך עכשיו,
שסלחת לי,
שסלחת על זה שלא הצלחתי להשאיר אותך בחיים.
תדעי שאני אוהבת אותך,
את חסרה לי.

אם רק הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור...
הייתי עושה הכל כדי שתהיה פה איתי.

22.8.05
יהי זכרך ברוך.