שכבתי על ספת קטיפה אדומה ובאנלית, בבית קפה תל אביבי, מעט
משועמם, בוהה בפשטידות תרד, דרך זכוכיות שקופה וחושב לעצמי אם
גם אני יכול להרוויח כמה גרושים במקום הזה, שתמיד ולא משנה מי
היה הבעלים שלו או מה מכרו בו, עשה רושם שהצליח. חשבתי שאולי
באופן תיאורטי הם מוכרים את החנות וזו ההזדמנות שלי לעשות קצת
כסף, אבל האם זה מעשי שיקרה גם לי, ומה בכלל הייתי מוכר?
בעודי מהרהר, הבחורה שלי מהחלום של אתמול הגיעה יחד עם חברותיה
ובלי לומר מילה נשכבה לצידי מכורבלת. "חבק אותי" היא אמרה,
ואני התמוגגתי נוכח מגעה המתפתל.
עדין לא קרה בינינו כלום (כלומר עוד לא שכבנו), אבל נוצר
בינינו חיבור אתמול, ומאז עולות בי התמונות ועכשיו כשהיא כאן
הן מתמזגות לתערובת חושנית ותחושה שבקרוב זה יקרה.
"נשק אותי" היא אמרה ומצאתי את לשונה החמה מתגלגלת בתוך פי.
התשוקה נקטעה בסיוט או בחילה, בעודי נגעל מוציא זרעי חמנייה
מפי. אני מנסה לעכל את החוויה (לא את החמנייה) ומוצא עוד זרעים
בפי, יורק אותם ושואל את עצמי מה לעזאזל קורה כאן?
"מה זה? יכולת לשטוף את הפה לא?" אני מתלונן בפניה.
אתמול נפרדו דרכינו בלי תשומת לב, ומסתבר שנתתי ליד המקרה או
לתנועה קוסמית להוביל אותנו בדרכינו המרחפות על גלי האהבה. אבל
כרגיל, מסתבר שכן נקשרתי, ולא הצלחתי באמת לשחרר את הציפייה.
בתת מודע ידעתי ועכשיו עולה בי הזיכרון איך היא וחברותיה
נעלמות עם כמה בחורים.
בלי לשאול, אני יודע מה קרה. אתמול, בזמן שהתרכזתי בפיתוח
היכולות שלי לרפא חברים מכאבי ראש, היא וחברותיה הזדיינו כמו
כלבות במכונית של הרוקרים הצעירים, שהשמיעו מילים מהפנטות
באוזניהן הבתולות.
בתקווה למתוח את הרגע עד כמה שניתן, אני מוציא זרע חמנייה
אחרון מפי והיא בוכה על מה שקרה. היא לא שטפה את הפה כי רצתה
שאדע ושאסלח לה.
אבל אני לא בטוח אם היא רוצה שאשאר, וספק אם היא לא יכולה
להעלם שוב באותה קלות. סליחות לא ירפאו את מה שלא נועד להיות,
דרכינו הצטלבו בתחנת רכבת דמיונית בלונה פארק של החולמים,
והחום הזה ותחושת הבית שמצאנו הולכים ונעלמים. בתקווה שיום אחד
נגיע לתחנה הסופית, אנחנו נפרדים בדמיוננו וממשיכים הלאה כאילו
לא קרה דבר.