מר קלמנוביץ  ישב בכורסא לבנה נוחה כשהוא נראה נינוח ביותר, על
ראשו חבש כובע שחור מהודר וחליפה מחוייטת כהלכה.
הוא לא קם ממקום מושבו  מוקף בגינה יפייפיה,  כשנגשתי לעברו רק
פרש את שתי ידיו לרווחה וחיוך של שמחה נסוך על פניו הלבנות
ועיניו הקטנות היו חבויות בין שתי גבותיו המרוטות,  גם הבחנתי
שכפות ידיו הגסות והמחוספסות שזכרתי מאז היו מעודנות במיוחד.
הוא לגם לגימה ארוכה ונאנח קלות  "טוב שאת כאן, טוב שאת כאן"
אחר כך עצם את עיניו לדקות ספורות בדיוק  כשהתישבתי בכורסא
שממול  חפנתי את פני בשתי כפות ידי נישענתי שלא ממש בנימוס על
השולחן והבטתי בו בפליאה.
אתה נראה נהדר, אמרתי.
"תשתי איתי משהו"?  הוא שאל.

בימים אחרים אני זוכרת כשהוא היה נכנס בשקט בבוקר מוקדם מתישב
על הכסא הקטן מול כסא המנהלים השחור והמהודר ונאנח אחר כך היה
אומר "טוב שאת כאן"
תשתה קפה? הייתי שואלת והיה מחייך הוא חיוך מעודן מבוייש משהו,
מנומס  ואומר, ולמה את חושבת אני כאן?
עוד מוקדם יש לי זמן הייתי עונה  וניגשת אל פינת הקפה והפינג'ן
, קפה חזק? מר? בלי סוכר? נכון מר קלמנוביץ?  והיה הוא משיב "
כמובן, את הרי כבר יודעת, כמובן".
מה שלומך הבוקר?
הייתי מניחה את החזק השחור והמר לפניו  היה הוא אוחז אותו בידו
האחת ושותה לגימה אחר לגימה מהקפה המהביל ותוך כדי היה ממלמל
איך הזמן רץ ונעלם, ואיך היה כשהוא היה ילד קטן והכבוד, הכבוד
שנעלם,  חבל על הזמן.
שום דבר לא נישאר אצלו כמו שהיה היה אומר ואפילו הלב, הלב? היה
מפסיק לפעום מזמן אם לא היו שותלים לו את הקטן הזה הקוצב, הוא
לא רצה קוצב גם לא היה אכפת לו אפילו שגם לא היה לו כבר לב
שפועם, אבל האישה היה אומר האישה והילדים ....רצו עכשיו את
הירושה חס וחלילה היו רוצים שיהיה מת, אוהבים אותו מאוד רק רצו
חתימה אחת קטנה וזה הכל לא שיהיה מת, אז הוא חתם, היה קוצב
והלב כאב.

כן, אני אשתה השבתי לו אני אשתה, לא קפה רק מיץ עסיסי, מיץ
פירות אני אשתה וסימנתי באצבעי על הפירות שהיו מונחים על
השולחן. פירות שעדיין לא ראתה שום עין אדם, כל כך עסיסי, פשוט
מושלם.
רוח בריזה נשבה  על פני ופרעה קמעא את שערותי מלטפת ברוך
ובעדנה.
"טוב שאת כאן",
את יודעת? הוא אמר בדרכו המיוחדת בשקט, תמיד כמעט בלחישה, מילה
רדפה בנחת מילה  "כבר עברה שנה".
אני לא מצטער שאני כאן, את יודעת  "מרבה נכסים מרבה מריבות
מרבה דאגה" הוא גיחך והניף את ידו כלאחר יד, כן כן הנהנתי כמו
פעם למרות שלא הייתי מתנגדת בשום דרך ובשום צורה ואני בטוחה
שאם היו מרבים נכסי הייתי מקטינה דאגותי, אולי עוטה הייתי שש
ומשי  אולי מותגים  נדלנים אולי מחלקת לקבצנים, או בין הילדים
ונישארת שוב חסרת כל רק עם המילים, מי יודע מה הייתי עושה, אבל
זוהי רק המחשבה שהתגנבה לה מבין המילים, רק המחשבה, לך תדע,
אולי מרבה נכסים כן מרבה מריבה מרבה דאגה ומת.

את זוכרת? הבית הקטן שהיה לי? עם הגינה?
סך הכל גינה, באמת לא היה משנה לי אלמלא זרקו אותי מהעבודה
אחרי איזה ארבעים שנה, מצאתי את עצמי פתאום ערום ועריה, לא
בכיס אני מתכוון, ברוח, בנשמה, פתאום חסר תכלית קם בבוקר בלי
שום מטרה, כסף את יודעת היה תמיד בנמצא, רק שהדכדוך החל משתלט
עלי טיפין טיפין  עד שבאה לי ההארה.
שתיל ועוד שתיל השרשתי ודישנתי ועדרתי וממטרה, כל בוקר הייתי
מתעורר ומטפח פינה אחר פינה עד שהפכה לגן העדן שלי.
בערב הייתי מתיישב, רוח בריזה היתה באה מכיוון הים מלטפת לי את
הפנים טופחת לי על השכם, את מבינה? יישר כוח היתה אומרת, הייתי
שומע אותה, את מאמינה?
כמובן מר קלמנוביץ, השבתי לו בחיבה.
איש טוב אתה איש טוב אתה.
רק חתימה קטנה אחת, אמרו לי יום יום בבוקר ובשעת החשיכה, חודש
אחר חודש, והקבלן הזה  זה העלוקה ...  אז חתמתי.
לקחתי ללב, הרבה ללב, לא עמד בכאב הקוצב  לא עמד בכאב.
אבל עכשיו, לפעמים אני קצת מתגעגע  אבל ברוך השם, ברוך השם
עכשיו אני מרגיש טוב, מרגיש כמו מלך, ואפילו בלי מלכה בלי
יורשי העצר, ובלי קוצב שנותן את הקצב ויש לי רוח בריזה, וגינה,
איייייי תראי איזה גן עדן, איזה גינה.

אמא אמא... את מאחרת.... התעוררי... את מאחרת לעבודה...

עכשיו אני צריכה ללכת, אמרתי.
בימים אחרים אני זוכרת שהיה קם ואומר "אעזוב אותך עכשיו
לנפשך", מחר בבוקר ניפגש, והולך לדרכו, בשקט קם והולך.

כעבור כמה ימים.

שלום גברת קלמנוביץ מה שלומך? איך את מרגישה?
"את יודעת? מר קלמנוביץ אהב אותך מאוד, כמו הבת שלו באמת, כמו
ילדה", היא אמרה לי, תבואי מחר לאזכרה שלו? את זוכרת? איפה
שהיתה הגינה הכי יפה, עכשיו אני גרה באותו הגוש רק במיגדל
היפה, כן כן, היא נאנחה, כבר עברה שנה, חבל שמר קלמנוביץ  לא
כאן בשביל לראות, איזו דירה, איזו דירה, גינה שמינה היא סיננה,
חבל שהלך, דווקא איש טוב הוא היה איש טוב הוא היה.
באותו הרגע שאלתי את עצמי איפה היא? איפה היא עכשיו ההצתה
המאוחרת שלי? רק יחלתי שתידבק לשוני לחיכי אבל היא לא! הלשון
החדה שלי כתער אמרה:
את יודעת?  מר קלמנוביץ  מוסר לך דרישת שלום חמה, לפעמים הוא
מתגעגע אבל מרגיש טוב, ברוך השם ברוך השם מרגיש טוב, נראה טוב,
בלי קוצב ובלי מחלה, מרגיש כמו מלך בלי המלכה ובלי יורשי העצר,
נושם רוח בריזה נעימה  ויש לו את הגינה הכי יפה שראיתי, גן עדן
של גינה, הכי יפה.



                                                           
22.5.06