המוני אנשים כרעו סביב האבן, לא ידעו כלל וכלל על מה מדובר,
ניסו להשתתף בכאבם של המלאכים אך כל מה שיצא אלו דמעות קרות של
תנין יתום אשר ספג מהלומות כה רבות בחייו אך עדיין לא למד איך
לבכות.
"זאת העבודה שלנו" התגונן אחד מהאנשים הלא ידועים, "מספר
קבוע, זה פשוט מספר קבוע".
העיניים נפתחו מכל צידי האבן הקרה, עיניים תמוהות של גילוי
המספר הקבוע, "אם זו לא הייתה האבן הזו, זו הייתה אבן אחרת, זה
מספר קבוע, קבוע."
"אי אפשר להתרכז" היא חשבה ונשקה בדרכה את המזוזה של בית
המאפה הישן ליד מרכז העיר.  
"נקשרים, מגוננים, אוהבים, מחבקים, נופלים, ביחד, מחזיקים,
אלוהים.." מלמלה לעצמה האישה השמנה שסינר  תמיד על מותניה
העבות, הסתכלה במראה וניסתה להתמקד על שפתיה שהליפסטיק המעלה
ריח נוראי לא היה מוכן להימרח בשכבה אחידה. "זה נורא, פשוט
נורא" ועדיין הליפסטיק לא נמרח.
אצבעות מכל עבר התרוצצו סביב הנמלה, היא הייתה כל כך עצובה, כל
כך שחורה, כל כך מלאה, מלאה בעלוקות אשר מוצצות את דם העשירים
ואח"כ נותנות לחסרי המזל "כמו רובין הוד" גיחך והביט שוב בקטע
הלירי שחבר של ההוא כתב על השני.     האגרוף הונף ונחת בחזרה
על ברכיו של ההוא בהיסוס משהו, הוא לא היה מוכן לוותר, הכל כל
כך מבולבל והוא איננו מבין על מה כולם מדברים;  להתמודד,
לקלוט, לכל אחד יש איזושהי הוראה שאומרת לך איך ומה לומר ואיך
להזיז, ואיך להריח, והעיקר לא להוציא, כי זה אסור וזה מותר,
והכל ניגודים והזיות של עולם יפה יותר שנעול עם בריח ואסור כל
כך אסור.  
"אנשים, אנשים, אנשים גדולים ואנחנו כל כך קטנים" נזכרה היא
במה שאמר, כעסה, התמרמרה, בכתה, דמעות עם הורים בצבע אדום עם
לחן ישראלי- טורקי וחליל צד כסוף.
קוקיית השיער קרצה למברשת מן קריצה שאומרת "אני חושקת" מילים
כדורבנות, עוקצות כמו הקוץ של הנסיך הקטן שעורו התייבש והתקלף
ונתן לו את ההזדמנות הנכספת להגיח ממקום למקום בקלות שכזו
שאפילו במבי היה מקנא ואלי גם הציפור שם למעלה שנאבקת על חייה
ועל הסרדינים המסריחים.
"מהרגש עברנו אל העובדות, זה היה ברור שזה יקרה, כל כך צפוי,
אנשים לא מצליחים להתמודד עם הרגש, ר-ג-ש, ר-ג-ש, ר-ג-ש,
קולטים? תקלטו! תקלטו! תקלוט... אתה צריך לקלוט" התחיל לבכות
"פשוט... פשוט, אני..." תפס את ראשו בין שני ידיו והוציא את
נחמה וזרק אותה כמו כלום על האדמה. "זה אני" הזיל דמעה "אני
צריך לקלוט, זה לא אתם האשמים, אני הפחדן פה, זה שחושב על
הברונכית ולא על מה שיצא מזה, מה שבעצם לא יצא מזה"...
"לאחר המוות" חשבה לעצמה, "אלך לי להסתובב עם הסובארו שממזמן
הלכה לעולמה שבקרוב יהיה גם עולמי" חייכה לעצמה במין סיפוק,
קשרה את חבל הכביסה במן מקצועיות שכזו שבוודאי הייתה גורמת
גאווה לראובן.   קרצה לחזיר שאהבה כל כך... "חבל שהוא לא יבוא,
הוא יהיה כל כך בודד, מי יאכיל אותו? מי ילטף אותו כל ערב
ויאמר אני אוהב, אני רוצה, מי?..." לא רצתה להתחמק מייעודה
וניסתה כמה שיותר לא להביט בפרצוף העצוב של חזי (כן, חזי זה
החזיר) " טוב, חזי, אנוכי, הגיע הזמן" לקחה נשימה אחרונה מן
העולם המזוהם ודחפה את הכסא אחורה וחכתה לסוף, אך הסוף לא
הגיע, החבל נקרע.
"המילים לא יוצאות" צעקה רותי עם שערה הפרוע שמרוח בגלל הזיעה
הרבה שפלט גופה, בכתה כל כך והכל בגלל ההגה, ההרות, ההתחברות
של המורות של אליעזר בן יהודה הנודע. "אני מנסה, כל כך מנסה,
אבל הדף מולי והעט בידי והחיבור לא מצליח..." הסתכלה על הקהל,
הדליקה סיגריית  פרלמנט, מן קלאסה של המבוגרים, שמה רגל על רגל
ואמרה "לחיים" וגמעה את כוס הערק הטהור "סבתא תמיד אמרה שזה
טוב, הערק פשוט מנקה אז למה לא? כל ערב בקבוק ערק, כמו בזמנים
הטובים בבית סבתא..." צחקה לעצמה לשמע המשפטים הקטועים והלא
ברורים שהוציאה מהפה, פרצה בצחוק, גלגול הצחוק היה כה מפחיד,
לשונה יצאה והקצף התחיל להקציף, עיניה התגלגלו לתוך המערות,
היא חרחרה, רעדה, אך כלום לא עזר, הפעם החבל לא ייקרע, כוס
הערק נפלה והתנפצה והסגריה המשיכה להעלות עשן. "יהיה טוב" היא
אמרה...והלכה. מחיאות כפיים סוערות נשמעו, ועוזרי הבמה היו כבר
לחוצים ורצונם היחיד היה להגיע הביתה ולגלגל עוד עשב ירוק.    
הקהל התפזר, עוזרי הבמה מישהו והלכו, והערק נשאר.