החוויה האמיתית היא הזיכוך, אדם שלא חווה זאת מעולם לא ידע,
לשבת בתחתית הבור ולהביט מעלה, הקולות שם למעלה עמומים, לא
ברורים, כולם רוכנים להם מעל החור ואתה קטן, אנשים מנסים
להכניס את היד אבל היד שלהם גדולה ושמנה מכדי להיכנס פנימה,
ואם ינסו חזק מדי ימוטטו את דפנות הבור ויקברו אתך מרוב עזרה.
לעיתים אתה מנסה לתפוס ולהגיע למעלה ולעיתים רק רוצה שיעזבו
אותך שיפסיקו עם החיטוטים בבור שלך.
ואז כשכבר נואשת מלנסות ולנסות, אתה פשוט יושב בתחתית הבור,
בבוץ, ולא איכפת לך, מלוכלך ועייף, מחוסר מעש ויכולת ואז, רק
אז אתה שומע אותו מגיח מהחור הקטן בדופן הבור, אותה חיה קטנה
שחפרה את הבור שלך, בהתחלה לא האמנת שחיה קטנה כזו חפרה בור
כזה גדול שמכיל אדם בוגר שהרי בהתחלה זה בכלל לא היה בור זה
היה רק חור קטן כמו הפתח של בית הנמלים. נקישת צבת וצעד קטן,
עיניו השחורות מביטות בך ואתה כבר לא מפחד, לא ממנו, אלא רק
מהמצב בכללותו.
"נו?" שאלתי משעמום "מה עכשיו?"
"עכשיו מחכים" הוא עונה.
"מחכים למה?" אני שואל בזלזול.
"מחכים לראות אם יש טעם להרחיב את הבור או פשוט להעמיק אותו"
והוא סוקר את דפנות הבור מעלה מטה, ימינה ושמאלה.
בשלב זה אני כבר כנוע לחלוטין והוא חופר מסביבי במרץ תוך שהוא
מעיף שאריות בוץ שחור ומדי פעם פוגע בפני ואני לא מסוגל אפילו
למחות את הבוץ והוא נוזל על גרוני ומחלחל אחורנית אל עורפי.
ידי כבדות כעשויות עופרת.
האפר ממלא את פי, יש לו טעם מוזר אבל מוכר מאוד. אט אט הבור
גדל והוא מפסיק לרגע ועוזר לי ליישר את רגלי מתוך החזה שלי,
הוא נעמד, עיניו השחורות סוקרות במבט מרוצה את הבור,
"עכשיו יותר טוב" הוא ממלמל לעצמו בנחת, "הרבה בורות כבר
חפרתי" הוא ממשיך "וזה אחד היפים"
"למה הכנסת אותי לכאן?" אני שואל בלחש,
"אני לא מכניס אנשים לבורות, אני חופר בור ומי שנמצא מעל פשוט
נופל פנימה".
"לפעמים", הוא ממשיך ומתיישב ליידי "אנשים מרגישים אותי חופר
ומצליחים לזוז, לפעמים רק מחליקים עם הרגל אבל זזים בסוף עם
קצת עזרה מסביב, לפעמים הם צופים במקלט הטלביזיה או קוראים
עיתון, לפעמים משחקים עם הילדים או מטיילים בחו"ל ופתאום אני
פוער תחת רגליהם את הבור והם נופלים פנימה בבהלה ואז כולם
מתבוננים בהם מלמעלה, מנסים לעזור לגלגל חבל או להושיט יד, אך
לשווא, כאשר אתה בבור אתה לבד" הוא מישיר מבט אלי "בהתחלה כולם
מנסים לקפוץ החוצה אבל לאט לאט אני מחדיר לגופם את העופרת
הכבדה והם המומים מחוסר הישע, אך לבסוף כולם נרגעים ונותנים לי
לעבוד בשקט, כמו שאתה עכשיו" והוא מצביע עלי בראשו, "בהתחלה",
הוא ממשיך ומניח עלי את ראשו הקטן "הם מצליחים להימתח לכיוון
הפתח לראות את הסובבים את הבור, לעיתים אף לשוחח עמם, אך
העופרת שלי חזקה מכל והם מתעייפים ומתיישבים על הבוץ ולי רק
נשאר להרחיב מעט את הבור כדי שיוכלו לנוח בשקט ובנוח".
הוא רוכן מעלי ומלטף את ראשי החשוף,
"לעיתים" הוא לוחש לאוזני "יש דברים שמצליחים לחדור אל הבור,
צחוק של ילד, מגע של נכד, נשיקה של אהובה, מבט של אב ובכי של
אם, אולי שיר מתנגן ומחלחל פנימה. לעיתים דמעה אחת מפלסת דרכה
אל תוך הבור ונוחתת ישר על המצח, אבל רוב הזמן יש שקט מוחלט
בבור".
"ומה קורה בסוף?" אני שואל בשארית כוחותיי.
"בסוף אני הולך ומשאיר אותם לשכב בבור" והוא נעמד על רגליו
"ואז?" אני מעיז לשאול
"הבור מתחיל להיסגר, הדפנות קורסות, לפעמים הם מצליחים לצאת
אבל בדרך כלל הם נשארים בפנים" הוא אומר ומתחיל לאסוף את
חפציו.
"כיצד הם מצליח לצאת?" אני שואל.
"אותם דברים שחודרים אל תוך הבור לעיתים מצליחים למשוך אותם
החוצא", הוא אומר בלחש "אותם שירים, אותם ילדים, הורים, חברים
ואהובים, אך לעיתים העופרת כבדה מנשוא" הוא מניח את ידו על ידי
ונושק על מצחי, מביט בי בעיניו השחורות, מסתובב ונעלם אל תוך
דפנות הבור.
יד קטנה מגששת באפלה, יד קטנה של ילדה יפה,
"בוא נלך ללקק גלידה בכיכר", היא אומרת בחיוך שחסרות בו שתי
שיניים בחזית "בוא נלך כמו אז שלקחת אותי מהגן".
אני מביט בה וביד השלוחה לעברי, שולח את ידי שלי אליה. היד כל
כך כבדה.