14:57. יש לו שלוש דקות. הוא יספיק, ברור שהוא יספיק. הוא החל
לרוץ במורד הרחוב, מפנה את ראשו לאחור, בודק אם הוא מאחוריו.
בודק אם הוא מגיע. שתי דקות נשארו, הוא כבר בסוף הרחוב,
ריאותיו כבר מתפקעות, נשימותיו הופכות כבדות. אבל הוא לא יתן
לזה להפריע לו, לא היום. הוא אוזר את הכוח שנשאר לו וממשיך
לרוץ, הוא פונה בסוף הרחוב, מבלי להאט, כמעט שמחליק אך ממשיך.
הוא רואה אותה כבר באופק, הוא מתקרב אליה, היא כמעט לידו, הוא
מגיע אל תחנת האוטובוס. בשארית כוחו הוא דוחף את עצמו לעברה,
בצעדים גדולים הוא מגיע אליה, שולח מבט לאחור, הוא לא מאחוריו,
הוא עדיין לא הגיע. הוא כבר עומד בתחנה, 14:59. הוא הספיק. הוא
יעלה גם היום על האוטובוס של שעה שלוש.

הכל התחיל לפני חצי שנה. הוא חזר מעוד יום מייאש בכיתה ט' אל
עבר ביתו. כרגיל, הוא הלך אל אותה תחנת אוטובוס, עלה על אותו
קו ונסע אל ביתו. אך באותו יום היה משהו מיוחד שלא עזב אותו
במשך כל אותה חצי שנה. תמיד כאשר היה נכנס לאוטובוס היה חוקר
במבטו את הנוסעים. במבטו היה עובר אחד-אחד, בודק אם יש אדם
מוכר, בודק אם ישנם אנשים מעניינים, מנסה לדעת יותר על אותם
אנשים דרך מבטם. חוקר אותם כזואולוג המשקיף על חיות הג'ונגל,
מנסה להבין אותם.
באותו יום הוא עלה על האוטובוס, וכרגיל חקר את הנוסעים בו. הוא
העביר מבטו על פניהם, משער את פשר הבעותיהם. אך משהו היה מיוחד
יותר באותו יום. בעודו מעביר את מבטו, נתקלו עיניו בנערה שישבה
באחד המושבים האחוריים. שיערה החלק בצבע האגוז אסוף לאחור,
מספר שיערות סוררות שברחו מהגומייה נחות להן על מצחה הענוג.
מבטה כאילו שאב את נפשו לחיקה, עיניה הירוקות כשדה הפורח בסופו
של האביב. שפתיה, דקות כחוטי שני, הוא השתוקק להעביר ידו על
פניה, לחקור את לחייה, לבדוק אם יופי שכזה הוא אמיתי או שמוחו
מתעתע בו והוא מתחיל להזות ולראות מלאכים נוסעים בקו עשרים
וארבע. הוא התקדם לעברה, עומד קרוב יותר אליה, אך לא קרוב מדי.
הוא עמד על סיפה של הדלת האחורית, משקיף עליה כשהיא לא שמה לב.
מקווה שגם היא משקיפה עליו כאשר הוא מפנה את מבטו ממנה. הוא
הסתכל על אצבעותיה הדקות והארוכות, עדינות בצורה אצילית שכזו,
הוא השתוקק בכל מאודו להחזיק אצבעות אלו בידו. הוא דמיין את
אצבעותיהם שלובות, מלטפות את ידו, ורגש נעים מילא את ליבו.
וכך, בכל יום רביעי, הוא היה מקפיד להגיע בדיוק בשעה שלוש אל
תחנת האוטובוס. להיות איתה באותו כלי רכב, לעמוד לידה, להשקיף
עליה, להתענג עליה, לראות אותה חוזרת מיום לימודים משמים. זה
הפך לנקודת השיא של השבוע שלו, הוא חיכה כל השבוע לאותו יום
רביעי. וכאשר היתה יורדת מהאוטובוס, היה מתפלל בליבו שכבר יגיע
יום רביעי הבא.
במשך שאר השבוע היה בורא אותה במוחו בכל שעה פנויה. היה מדמיין
לעצמו את קולה, היה מדמיין לעצמו שהם משוחחים. הוא דמיין שהיא
בדיוק כמוהו. הם אוהבים את אותם מקצועות, שונאים את אותם
דברים. אוהבים את אותה מוסיקה, אותם ספרים, ואותם סרטים. הם
נשמות תואמות ממש, היא חלק ממנו, והוא חלק ממנה. הם אותה נשמה
שהופרדה בשעת הבריאה.
הוא היה חולם עליה בימים וגם בלילות, למרות שהעדיף שלא לחלום
עליה בלילות, הכאב היה עצום. כאשר הוא היה חולם עליה בלילה,
הוא ממש הרגיש אותה לידו, הרגיש אותה אוהבת אותו, באופן מוחשי
שקיים רק בחלומות. וכאשר היה מתעורר והאשליה היתה מתנפצת, הכאב
היה קשה מנשוא, נפשו היתה מתמלאת יאוש.
תמיד היה אומר לעצמו שביום רביעי הקרוב הוא ידבר איתה. הוא ישב
לידה, ופשוט יאמר לה את שמו. אך זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע.
הוא לא הכיר אותה בכלל. ומה אם היא תחשוב שהוא מכוער מדי בשביל
ילדה יפה שכמוה? מה אם היא תתעלם ממנו? מה אם יש לה כבר חבר?
מה אם היא יותר גדולה ממנו?
חודשיים עברו עד שהוא שמע את קולה בראשונה, הוא היה בדיוק כמו
שהוא דמיין. קול ענוג, קול שירת המלאכים, קול צלצול פעמונים
שהמס את ליבו. הוא עלה על האוטובוס ושם היא ישבה, בסוף, עם כמה
חברות. הוא התקרב בהיסוס ועמד במקום הקבוע, על סף הדלת, קרוב
אך לא קרוב מדי. הוא הקשיב לה משוחחת, מתענג על קולה, בולע
בשקיקה כל מילה שלה, כל מה שאמרה נחרט במוחו, כאילו סיפרה לו
על עצמה, הוא ניסה לדלות ממנה כמה שיותר. במשך שאר השבועות הוא
שיחזר את השיחה הזו שוב ושוב, משחזר את קולה, משחזר את דרך
הדיבור שלה. הכל היה בה מושלם כל-כך.
מספר שבועות לאחר מכן הוא היה כל-כך קרוב להגשמת חלומו. הוא
היה כל-כך קרוב אליה. הוא עלה לאוטובוס המלא, לא נותרו מקומות
ישיבה פנויים. זה היה אוטובוס דו מפרקי, והיא עמדה בדיוק במעגל
שהיה במרכזו. הוא עמד לידה, ממש לידה, גבו מושען על מעקה
הפלסטיק. הוא שלח בה מבט חטוף, מעולם לא ראה אותה  קרוב כל-כך.
הוא נשם לחיקו את ריחה המתקתק, לעולם הוא לא ישכח את אותו ריח
ששיכר את נפשו. הוא הביט בשיערה הדק כמשי, בעיניה ששאבו אותו
לתוכן. הוא הרגיש שליבו מרקד בין הכרמים שבתוך עיניה. הוא
הרגיש את נשימותיה, ובכל נשימה ליבו פעם בחזקה. היא הביטה בו,
הוא נלחץ והפנה את מבטו. הוא הסתכל על רגליה הארוכות וידיה
הדקות. לא היה דבר שהוא רצה להרגיש יותר מאשר את עורה החלק
והבהיר כשלג הצח.
לבסוף האוטובוס הגיע לתחנה שלה, היא הלכה אל עבר הדלתות ושלחה
אליו מבט חטוף. הוא רצה לחייך אליה, אך לא הצליח, מעולם לא
הבין את הרעיון של לחייך לאדם זר בלי סיבה. הוא פחד להראות
טיפשי. "חייך!" זעק לו מוחו אך פיו נשאר קמוץ. "חייך כבר חתיכת
אידיוט! חייך! אתה מפסיד אותה! חייך כבר!!!" זעק מוחו לשרירי
לחייו אך הם לא זעו. הוא לא הצליח לחייך אליה. הוא לא הבין
כיצד הוא נתן להזדמנות שכזו לחמוק מידיו. היא היתה כל-כך קרובה
והוא פשוט פספס את זה, הוא פשוט לא יכול להתחיל שיחה עם ילדה
לא מוכרת, במיוחד כאשר היא כל-כך יפה. הוא רצה להיות מישהו
אחר, הוא רצה שהיא תתרגש לידו.

היום זה יום רביעי האחרון בשנה. כבר קיץ. כיתה ט' כבר נגמרת.
הוא בילה כמעט את כל שנת הלימודים במחשבה עליה, הוא לא התכוון
להמשיך לרצות אותה גם במשך תקופת הקיץ. הוא לא יוכל לעמוד
בחודשיים של צפייה ליום רביעי הבא. ומי יודע אם גם ביום רביעי
בשנה הבאה הם יסיימו את יום הלימודים באותה שעה. היום הוא ישים
קץ לכל זה. היום הוא ידבר איתה ויהיה מה, הוא כבר דחה זאת יותר
מדי זמן. אם היא תדחה אותו הוא לפחות ישים לזה קץ, הוא כבר לא
יתהה עליה, זה יכאב אך הוא כבר לא יתהה עליה, הוא יתהה על
עצמו, על כשלונו. ואם היא תסכים... אז לא יהיה מאושר ממנו בקו
עשרים וארבע.
הוא הביט בשעונו, 15:00, האוטובוס אמור להגיע בכל רגע, ידיו
רעדו. בטנו התחלחלה, הוא כנראה אלרגי לפרפרים האלה שמתרוצצים
במעיו. האוטובוס הגיע. הוא לקח נשימה ארוכה לקרבו ונכנס. הנהג
ניקב את כרטיסייתו, הוא תחב אותה לכיסו והחל לחקור את פני
הנוסעים. הוא העביר מבטו על כל מושב ומושב, היא לא היתה שם.
הוא לא האמין, לא עכשיו! הוא העביר את מבטו שוב, היא לא שם!
למה?! למה דווקא היום?! "היא בוודאי פספסה את האוטובוס, אל
תדאג." הוא הרגיע את עצמו. הוא צלצל בפעמון, ניגש אל הדלת וירד
בתחנה. הוא מחכה לקו הבא.
לאחר כעשר דקות הוא הגיע, קו עשרים וארבע של שעה שלוש ועשרה.
הוא עלה עליו, מתפלל בליבו לאל, רק שהיא תהיה שם עכשיו. הוא
לקח את הכרטיסיה מהנהג בחוסר חשיבות ובצעדים איטיים הוא התהלך
באוטובוס, חקר כל נוסע, כל מושב. מעיו התחלחלו, בטנו התהפכה,
היא שם. במושב שמימין לדלת האחורית, ויש לידה מקום פנוי. הוא
לא האמין שזה קורה, הוא עוד יכול לסגת, אך הוא לא יעשה זאת.
היום זה יקרה, היום הוא ישמח, היום היא תהיה שלו. או שהיום הוא
ידע סופית שהוא מכוער ושבנות זה לא התחום שלו. משהו הוא ידע
לבטח, השאלה היא מה...
ידיו רעדו, נשימתו היתה כבדה, הוא לקח עוד נשימה ארוכה
לריאותיו, עצם את עיניו למספר שניות, התקרב אליה ושאל בקול
רועד במעט: "אפשר לשבת כאן?" היא הנהנה בראשה לחיוב וזעה
במקומה מעט הצידה. הוא הוריד את תיקו מגבו, תחב אותו אל בין
רגליו וישב לידה, מנסה להצניע את העובדה שגופו רועד. הוא חיכה
מספר שניות, נשם שוב, ועצם את עיניו למספר שניות כדי להרגע.
לאחר מספר שניות הוא פקח אותם ואמר בפחד שלא ידע כמותו: "אני
איתמר... וכבר הרבה זמן אני רוצה לדעת מה שמך..."
היא חייכה אליו ופצתה את פיה. הוא ציפה לשמוע את קולה המתקתק
שהיה אמור להרעיד את ליבו. אך במקום זאת הוא ראה הבזק לבן,
אוזניו שהיו אמורות להתמלא בקולה של הנערה התמלאו בקול פיצוץ
עז. לאחר הפיצוץ הוא הרגיש שאוזניו מתפקעות מצפצוף חד שחדר
עמוק לתוך ראשו. במוחו נשארה רק תמונתה של אותה נערה מחייכת
אליו ברקע של אש הגהנום.

לאחר מספר דקות הוא התעורר. לקח לו קצת זמן להזכר, הוא לא זיהה
את מקומו. הוא כבר לא היה באוטובוס, הוא שכב בצד הכביש, ליד
פרמדיק. הוא ניסה להפנות את ראשו אך לא הצליח. הוא ניסה לבדוק
במבטו האם היא קרובה אליו, אך לא מצא אותה. כל מה שראה היה הרס
נוראי, חלק בליבו קיווה שהיא בכלל לא שם. הפרמדיק העלה אותו
לאמבולנס, הוא הסתכל במדיו הלבנים של הפרמדיק שהוכתמו בדם.
"הדם שלי?" שאל את עצמו.
"אני מחפש מישהי..." הוא אמר לפרמדיק בקול חלוש, עם כל הברה
גופו מתמלא בכאב.
"מי?" שאל אותו הפרמדיק.
"מישהי..." הוא אמר ונאנח.
"אל תדאג," ניסה לעודד אותו הפרמדיק, "עוד מעט נגיע לבית
החולים, אתה תגיד שם את השם שלה והם יגידו לך בדיוק איפה היא.
אולי אפילו תהיו באותו חדר. אל תדאג, הכל יסתדר, אל תדאג."
"השם שלה..." הוא מלמל לעצמו.
מיכל, יעל, סיגל, יערה, עינת, חנה, אנה, נטלי, נועה, נעמה,
ענבל, אלן, מור, שרה.
מוחו התאחד עם סירנת האמבולנס, כוחו תש מנפשו המיוגעת. הוא
הפליג למקום אחר, זוכר את חיוכה.