שוב היה ירח מלא, אמצע חודש חיכיתי ליום הזה כ"כ הרבה זמן: יום
רביעי 14בינואר 2007. מחר יום הולדתי  ה-16...

קמתי בבוקר, הכל היה ורוד. אמא שלי הכינה לי עוגה. אמרתי לה לא
להכין, אבל כזאתי אמא שלי, מתעקשת על כל דבר קטן. היא ואבא שלי
ואחים שלי הקטנים התחילו לשיר לי. בהתחלה התעצבנתי - מה
הפדיחות האלה?! אבל נרגעתי. העדפתי שזה יקרה ככה ושלא יבואו לי
לבית ספר עם עוגה ותחפושות של מיקי מאוס כמו שנה שעברה. אכלתי
פרוסת עוגה ויצאתי לבית ספר. לאוטובוס עלה חייל עם כומתה בצבע
טורקיז, טורקיז זה הצבע שלי כמו העיניים שלי והבגדים שאני הכי
אוהבת, הוא ניתקל בי וביקש סליחה היה לו קול עבה אבל עדין,
הסתכלתי לו בעיניים. היו לו עיניים כחולות ושיער שחור. הצבעים
שתמיד רציתי שיהיה לנסיך שלי. התחלתי לגמגם ואמרתי לו שזה בסדר
הוא התקדם לעבר המושבים מבלי להסתכל עליי אפילו פעם אחת נוספת.
ירדתי וכשהגעתי לכיתה שירה, החברה הכי טובה שלי, רצה אליי
בחיבוק ענקי כאילו לא ראיתי אותה שנים. היא הביאה לי בלונים,
שי הידיד הכי טוב שלי בא אליי והביא לי את ה-mp שלו. הוא אמר
לי לשמוע ברקע התחיל להתנגן השיר האהוב עליי  בזיופים ואז רק
קלטתי ששי שר את השיר הזה בשבילי, בלשון נקבה "שש עשרה מלאו
לנער{ה} וליבו/{ה} המה היא {הוא} היה יפה...." כל כך התלהבתי
וקפצתי עליו בחיבוק ענקי! נכנסנו לשיעור. בשעה 10 שירה באה
אליי ואמרה "אור, בואי אני את ושי הולכים לקניון לחגוג לך את
היום הולדת!" ואני כמו מטומטמת שאלתי "ומה, מה עם השיעור?!"
והיא ענתה לי בצחוק מתגלגל "שיחכה לנו..." קפצתי על הרעיון
בשמחה וכבר בשעה 11 היינו בתחנה מרכזית. "נפל לי העגיל" אמרתי
והתחלנו לחפש איפה הוא ושוב נתקלתי בחייל, זה היה החייל
מהאוטובוס הוא הסתכל לי בעיניים וחייך. הוא המשיך ללכת ואני
מסתכלת אחריו. שי פתאום קרא לי "אורוש, מצאתי את העגיל שלך..."
רצתי אליו ואמרתי לו תודה.
הסתובבנו בקניון לפחות שעתיים עד ששי החליט כי הוא פורש
ובלילה, כשנצא לפורום, נרים אליו צלצול שעה לפני כדי שיתארגן.
לאחר חצי שעה אני ושירה התחלנו ללכת לכוון האוטובוס והיא שאלה
אותי בתמימות "את מכירה את החייל ההוא שנתקלת בו?" ואני אמרתי
לה שלא והיא שאלה "אז למה הוא חייך אליך?" וסיפרתי לה מה שקרה
בבוקר והיא צחקה ואמרה "על בליינד עוד תהיו ביחד. יש לי תחושת
בטן" ואני לא עניתי רק קיוויתי שזה יהיה נכון...

בשבע בערך נכנסתי למקלחת ויצאתי ממנה עם החלוק אמבטיה לחדר
שלי. אמא שלי נכנסה וביד שלה היו שתי שקיות היא אמרה לי
"הפתעה! קניתי לך בגדים מתנה ליום הולדת!" ואתם בטח מתארים לכם
מה הרגשתי באותו רגע...אמא שלי?! קנתה לי בגדים?! אני אמות!!
היא בטח בחרה לי בגדים מגעילים!חולצה משנות תרל"ח בצבע צהוב
מזוויע! אמרתי לעצמי - אור, תירגעי, מקסימום תלכי לחנות
ותחליפי את הבגדים או שתמיד תוכלי להגיד לאמא שהלווית את
החולצה לשירה והיא לא החזירה אותה...
פתחתי באיטיות את השקיות ושלפתי משם גופיה בצבע טורקיז ומכנס
דגמ"ח בצבע שחור. הייתי בהלם. ממתי לאמא שלי יש טעם כ"כ טוב?
על שפתי התפשט לו חיוך וקפצתי על אמא בחיבוק ענק כשיצאתי שי
כבר חיכה לי בסלון והתחיל לשרוק ואני בצחוק התחלתי לעשות
פוזות.
סידרתי את השיער המתולתל שלי, ומלמטה גולן, חבר של שירה, כבר
צפר לנו. ירדנו בריצה ושירה צעקה לי מהחלון "אור, מתיפייפת
בשביל הנסיך שלך, שאולי תפגשי היום?!" ואני כרגיל הסמקתי (זה
חסרון כשאתה ג'ינג'י). נכנסנו למכונית ונסענו לכיוון הפורום.
כשהגענו, ישר אני ושי התחלנו לרקוד שירה וגולן מצאו להם פינה
בצד והתחילו לדבר. פתאום מישהו כיסה לי את העיניים מאחורה ואמר
"פעם שלישית גלידה, אה?" ואני ניסיתי להיזכר מאיפה הקול הזה
מוכר לי... נזכרתי. זה היה החייל ההוא מהאוטובוס ומהתחנה
מרכזית! "אור, נכון?"הוא לא חיכה ואמר "אני נועם, נעים מאוד"
עניתי במבוכה "נעים גם לי... איך ידעת את השם שלי?", "שמעתי את
הבחור שהיה איתך בתחנה קורא לך..." שתינו צחקנו הוא הציע שנצא
החוצה לדבר קצת. הוא סיפר לי על עצמו. הוא גר, כמוני, בבאר
שבע, הוא בן 18 וחודש הוא משרת בחייל התותחנים ועכשיו הוא
ברגילה. הוא השתחרר היום בבוקר, ואני סיפרתי לו על עצמי - איך
שכולם מצפים ממני שאני אהיה ג'ינג'ית עם אופי, אבל בעצם האופי
שלי הוא להיות דיי שקטה ורגועה ושאני לא אחת שאוהבת המון תשומת
לב ואני נאמנה (כמו כלב חה חה חה). שאני שונאת שפוגעים
ושמפדחים אותי (במיוחד ההורים שלי). אחרי שדיברנו כל כך הרבה
השמש התחילה לזרוח ונהיה שקט. הוא הסתכל לי בעיניים ואני לשלו.
הוא התקרב אלי לאט ואני אליו והשפתיים שלו נגעו בשלי והתנשקנו,
ואח"כ התחבקנו ורציתי שנישאר ככה תמיד! שתמיד אהיה עם נועם,
הנסיך שלי והוא יגן עליי מהכל...
אבל זה לא קרה. יום למחרת יום שישי 16 לינואר 2007 התרחש
פיגוע בת"א. נועם נסע לאחיו הגדול לעשות אצלו שבת הוא נפגע
קשות ואיבד את זיכרונו. יום יום אני הולכת אליו לבית החולים
ומטפלת בו, מקווה שיום אחד הכל יתעורר אצלו מחדש ונאהב כמו שלא
אהבנו אף פעם...


הסיפור הזה מוקדש למורי...אוהבת אותך מלא מלא!!
ועכשיו הסוף בשבילך...:

הקשר בינינו נשאר במשך 6 שנים עד גיל 22 (ואצלו 24) שבו
התחתנו. החתונה שלנו הייתה הכי מאושרת בעולם! שי ושירה התחתנו,
זה היה לא צפוי כי תמיד שרתה בניהם רוח ידידותית בלבד (או
שבעצם אני לא שמתי לב לדברים).
כיום אני בת 26 אמא לשתי ילדים. יש לי את הבעל הכי מקסים בעולם
- נועם.
את החברה הכי טובה שיש - שירה.
הידיד בלב ובנפש - שי, שהוא גם בעלה של חברתי הטובה.