עצרתי הכל.
הוא קפא מולי, בעיניים שחורות שאי אפשר לראות בתוכן כלום. מה
את עושה?. ניסיתי בכל זאת, התיישבתי מולו והבטתי במבט עמוק
בתוך העיניים האלה, אבל כלום, הכל שחור. את בסדר? אני יודעת
שהוא לא, זה לא יכול להיות, זה משהו אחר. אני דואג לך. עזבתי
את דמותו הקפואה, וניגשתי לתיק שלו, הפכתי אותו ורוקנתי את
תוכנו על הריצפה. תראי מה הבאתי לך. ארנק, פלאפון,
סיגריות,שוקולד, וקונדום. אני יודע שאת אוהבת שוקולד. ידעתי
שהוא בוגד בי, הוא, ידעתי שהוא לא. מה שתרצי. פג תוקף, זה פה
בערך מכיתה ז'... בכל זאת, אני יודעת שהוא לא. רק תבקשי. ואולי
הוא כן? אולי הוא רק קצת כן? אפילו שזה מעבר לכל ספק הדבר הכי
פחות הגיוני שיכול לקרות והכי טוב מדי בשביל שייקרה, אולי בכל
זאת? אני לא יכול להיות שנייה בלעדייך. פלאפון, ומספרי טלפון,
שיר, טלי, שני, עם כולן הוא שכב, עם כל אחת ואחת מהן. פעם
ראשונה שאני מרגיש ככה. לכולן הוא הסתכל ככה עם העיניים
המרוקנות שלו ואמר את אותן המילים. אף אחד לא הרגיש למישהי כמו
שאני מרגיש אלייך. לכולן הוא גרם להרגיש ככה, כולן היו בעננים
שנייה לפני שנשברו. אני חושב עלייך כל שנייה ביום. אפרת גוש
שרה ברקע "אולי לא" ואני רק מבקשת אולי כן.. אולי בכל זאת כן?
אני מתגעגע אלייך בכל רגע שאני לא איתך. חזרתי לדמותו הריקנית,
אוחזת בידו, אוחזת בידי. רק אל תעזבי אותי. הפה הקפוא הזה, כמה
מילות אהבה כבר אמר? כמה שפתיים נחו עליו, כבושות? תבטיחי לי.
אפילו שהוא לא בוגד בי, אפילו שלא היה עם אף אחת אחרת כמו שהוא
איתי עכשיו, אני יודעת שהוא לא, אני בטוחה שהוא לא. תשמרי על
עצמך. אני רק מנסה לשמור על עצמי, לא להיפגע, לפני שאתמסר,
לדעת שהוא כן, בכל מאת האחוזים כן. אני כל כך... כל כך... אני
לא יודע איך להגיד כמה אני... אני לא יודע איך. אני כל כך לא
רוצה, כל כך לא מגיע לי, למה הוא לא יכל להיות סתם? למה הוא
היה חייב להיות כל כך... כל כך כזה. אני פשוט רוצה להגיד לך
שאני... שאני. זה לא הגיוני, זה לא יכול להיות, זה פשוט לא
אפשרי, אני יודעת שלא, אסור לי לסמוך עליו, לא יכול להיות
שהוא... שהוא. אני אוהב אותך.

לבן - שלא מעורר בי ספקות.