איש זקן עם סל של עלים נודד לו ברחובות ומכריז:
"נענע, נענע רק היום בחמישה שקלים".
בקצה השני של הרחוב איש מזיע בתוך עגלה עם סוס,
עליה שלל אבטיחים.
ילדים מתרוצצים.
בקיץ החום כאן קודח מבכל מקום אחר,
ובחורף  נעשה פה הרבה יותר קודר.

שונאת את החולות, שאת כפות הרגליים שורפים
כויות, כויות, צולות את כל גופי כמו גחל בלהבות אש כתומות.
כלבלבים משוטטים, ילדים עזובי בית.
שונאת כאן אפילו את הכבישים.
והגבעות שמסתירות את הכיעור, רק בכדי שלא יוכלו לראות
כמה "העולם שותק למראיתו של הדבר".

פרוצה על אופניים, מינימום בדים,
לצידה הולכי בית כנסת, כיפות, כוכעים.
פה אפילו הכוכבים יותר קטנים,
או שזה רק יותר מדיי עננים אפורים?
לכלוך זרוק בקבוקים, מזרקים,
משרתים את אלה שכבר לא יהיו חיים.
כשהפרסומאים נתבקשו לספר על השכונה החדשה,
הם לא ממש הראו גאווה.
"קריית מגורים" בין... לבין..."
-  תודה אבל לא הייתם צריכים כל-כך להשתדל.

ומה שווה הים הזה הומה האנשים.
שהאנשים עם ראש מורכן,
דמעותהים נשטפות לים
עושות אותו פחות כחול עד שהוא כבר מתבלבל.
בהיר יותר.
שקיפות כמעט מוחלטת
עד שאפשר לראות את כל הסופות הסערות.
אז כוכב אחד רוקד ודוגמנית פגועת אפליה,
לא ייפו את הביצה המסריחה.
הביצה שבה אני שוחה בתיעוב.
אבל הכי אני שונאת את אותו הגן ההוא, הגן הציבורי
ואת אותו אדם עלוב, האנס הסידרתי!